סליחה, מישהו ראה את הצלם?
התחבאתי בחדר ההתבודדות וברגע הנכון יצאתי לכיוון החופה. בדרך תפס אותי אחי דניאל, האח ששם לב לכל דבר (ואיזה מזל!), ואמר לי שהוא לא רואה את הצלם. נלחצתי, ביקשתי ממנו שיבדוק שוב – ואכן, אין צלם. התקשרנו לחנות שלו – ואין תשובה. אחי המתוק הציע שהוא יצא במכונית ויעשה סיבוב ברחובות, עד שיתקל בחנות צילום ויביא משם את הצלם. וכך היה: אחי ויתר על החוויה של לראות את אחותו היחידה מתחת לחופה – רק כדי להציל את המצב. הוא הסתובב כמו משוגע ברחובות תל אביב, עד שראה חנות צילום פתוחה ומשך משם את הצלם. המשמעות היא שיש לי רק תמונה אחת מהחופה שלי, בשחור לבן. במקרה, פשוט כי היה שם חבר עם מצלמה.
במשך כל הערב לא חשבתי על זה יותר. היה צלם, צילם את כולם, העמיד אותנו בכל מיני פוזות מבוימות ותודה לאל יש תמונות לשים באלבום החתונה.
למחרת בבוקר, רגע לפני שעלינו על הטיסה לאילת לירח דבש (פעם זה מה שעשינו; לא נסעו אז לחו"ל לירח דבש, למי היה כסף?), עצרנו בחנות של הצלם שלא הגיע. המסכן היה בשוק, הרגיש כל כך לא נעים. לדעתי הוא היה אומלל יותר מאתנו. מכיוון שהיינו במצב רוח טוב של ירח דבש, ממש לא כעסנו - אבל אמרנו לו שהוא "ישלם על זה" בצורה אחרת. החלטנו, הצלם ואנחנו, שכשיהיו לנו ילדים, הוא יגיע, במשך חמש שנים לפחות, לכל ימי ההולדת של הילדים העתידיים שלנו ויקרין סרטים.
המקלט שהפך לאולם קולנוע
נסו להיזכר בימי ההולדת של שנות השבעים: אז האמהות היו צוות ההווי והבידור. היינו משחקות עם הילדים במי ירוץ מקצה החדר לקצהו השני בלי להפיל את הביצה שעל הכף, שמוחזקת בפה; היינו שמות כדורי צמר גפן על הרצפה והילדים היו צריכים לנשוף ולהזיז את הכדורים הקלים האלה לקו הסיום; היינו עושות תחרות מי גומר לעטוף את חברו בנייר טואלט הכי מהר; היינו עורכות חידונים, אבל הכי שווה היה כשהיינו מקרינים (וכאן האבות נכנסו לתמונה) לילדים סרט.
בקושי הייתה אז טלוויזיה - היה ערוץ אחד עם מעט מאד תכניות לילדים וכמעט ללא יבוא של סרטים מחו"ל, כך שסרטים היינו לוקחים את הילדים לראות באולמות קולנוע. והנה, למשפחת דליות היה איש שהגיע עם מקרן וסרט על גלילים והוא היה מקרין לילדים סרט על הקיר הלבן של המקלט.
הדירה שלנו הייתה בשיכון של זוגות צעירים. המשמעות הייתה שבכל קומה עם ארבע דירות היו לפחות שמונה ילדים, ובכל הבניין היו יותר משלושים. הרבה, נכון. הרבה ילדים זה הרבה שמחות, ולכן המקלט שלנו הפך לאולם ימי הולדת והקרנות סרטים. את הקירות צבענו בצבעים שמחים, עם ציורים של בעלי חיים ודמויות מהאגדות, וקיר אחד השארנו לבן כדי שאפשר יהיה להקרין עליו.
כולנו, אחרי הכל, בני אדם
בקיצור: כמעט לכל ימי ההולדת של ילדיי, במשך למעלה מחמש שנים (הצלם כנראה נהנה להגיע), היה מגיע האיש עם הסרט. זה היה כיף גדול.
ומה המסקנה? שרגע לפני שצורחים ומוציאים את העצבים, צריך לחשוב איך להוציא לימונדה מהלימון. הסיפור הזה מבחינתי הוא הנקודה בזמן בה למדתי שלמרות הצער, הכעס או ההפסד שאנחנו חשים לפעמים, חייבים לזכור שכולנו בני אדם: מבטיחים ולא מצליחים לקיים, מתכוונים לטוב וזה יוצא ממש לא מוצלח. נסו להפנים את הרעיון שלעיתים דברים מתפקששים. זה יכול להיות צלם שלא הגיע לחופה, ילד שלא הצליח במבחן, בן זוג שלא עמד בהבטחה. למרות שיש לפקשושים האלה לפעמים מחיר, אפשר תמיד לנסות ולראות את התוצאה דרך משקפיים ורודים, לראות את הזווית האופטימית, להסתכל קדימה ולייצר הזדמנות מהמשבר.
>> לכל כתבות המגזין