אני אמא מזה 40 שנה. אני סבתא מזה עשר שנים. אני מורה מזה 35 שנים ולאורך כל חיי האישים והמקצועיים למדתי דבר אחד או שניים. למדתי שאני אוהבת ילדים בטירוף ושהאהבה שלי אליהם לא מונעת ממני להיות מחנכת, מובילה ומנהיגה. למדתי שילדים הם אנשים קטנים ואגואיסטים (זה צורך הישרדותי בסיסי) ושהם תמיד ירצו מה שבא להם, אבל שתפקידי כאמא, סבתא ומורה, לעיתים יתנגש ברצון שלהם ויגרום להם כעס או תסכול.
למדתי שילדים לא "נשרטים" בעקבות כעס או תסכול אלא להיפך, הם מעריכים את המבוגר החזק העומד מולם וגם בוטחים בו. למדתי שיש דרך מצוינת להיות ביחסים טובים עם ילדים: לא צריך לצעוק עליהם, בוודאי לא להעניש אותם, לא להתרפס בפניהם, אלא לוותר לעיתים ולהתעקש גם.
אין נוסחת קסם להורות, אבל כדי שתוכלו לקבל מושג מהי משנתי, הכנתי עבורכם כמה "חוקי אצבע" אשר יוכלו לכוון אתכם בדרך הלא פשוטה והלא קלה של גידול ילדיכם:
1. אל תענישו. עונשים לא עוזרים (עובדה שלמחרת אתם מענישים שוב). תייצרו מציאות בה אתם שולטים ושהיא קשורה באופן הגיוני למעשה של הילד. רק כאשר יש הגיון המחובר למציאות, הילדים, אחרי שזה יקרה כמה וכמה פעמים, יסיקו את המסקנה שהתכוונתם אליה.
2. אל תנדנדו. ההורות היום חוטאת בדיבור יתר: שוב ושוב מדברים על אותו דבר. שוב ושוב מקיימים שיחות הבהרה והפקת לקחים. הילדים כבר לא שומעים אתכם. הם נאלצים להגן על עצמם בהעמדת פני חרשים. תפעלו במקום לדבר.
3. אל תשכחו את עצמכם! תפקידכם להכשיר את הילדים לחיים וחלק מזה הוא היכולת שלהם לחיות בשיתוף פעולה עם האנשים סביבם. אם הילדים לא יבינו שגם לכם יש רצונות ויש צרכים – הם לא יידעו לקחת אותם בחשבון. לעיתים הרצונות שלכם מתנגשים בשלהם, נכון, אז אפשרו להם להתמודד עם חוסר שביעות הרצון שלהם ובינתיים להבין שהם לא לבד בעולם.
4. כבדו את עצמכם ואת ילדיכם. כיבוד עצמכם אומר לעמוד על הערכים שלכם ועל אמיתות החיים שלכם גם במחיר שהילדים לא שבעי רצון. כיבוד הילדים אומר לא לעשות דבר שישפיל אותם. לעיתים הם יכעסו, יהיו עצובים ואף מתוסכלים – אבל לא מושפלים.
5. עשו הבחנה בין גבול לבין דרישה. גבול הוא מצב בו לכם יש שליטה ואתם קובעים על הילדים (מה לאכול, מה ללבוש, מתי ללכת לגן, מתי לא לראות טלויזיה, מתי לא קונים להם מה שהם רוצים ומתי לא מרימים אותם על הידיים וכו'). דרישה הינה מצב בו אתם מבקשים משהו מהילדים (להכין שיעורים, לא להתחצף, לא להרביץ, לסדר את החדר, לא לרדת מהמיטה וכו') וכדי שהמצב הזה יתקיים אתם זקוקים לשיתוף הפעולה שלהם. כדי לזכות בשיתוף הפעולה של הילדים עליכם לפעול בצורה כזו שתכבד את עצמכם (נחישות ועקביות) ותכבד גם אותם.
6. זכרו שכאשר אתם יוצרים שינוי, לפני שיהיה יותר טוב יהיה יותר גרוע. הילדים יעשו כל מאמץ לגרום להורה של אתמול (הכועס, המאבד שליטה, המתרפס) להגיב, אבל שינוי בתגובה שלכם צריך להיות עקבי ונחוש.
7. אל תתרגשו מאי שביעות הרצון של הילדים. זו לא טראומה. זה כעס, או אולי תסכול, אבל אם אין השפלה וחוסר כבוד מצידכם, אזי יש מסר ברור של הורה קובע והילדים מתאמנים בינתיים במצבים רגשיים (כעס, תסכול, עצב, סמכות) אותם יפגשו רבות במשך חייהם ותפקידכם להכשיר אותם בכך.
8. בכי זאת שפה. בכי הינו דרכם של ילדים להראות לכם שהם לא רוצים לקבל את מה שאתם מטילים עליהם. ילדים קטנים לא יודעים לדבר ולכן בוכים. ילדים יותר גדולים ממשיכים לעשות זאת כי זה משרת את מטרתם וכנראה גורם לכם להישבר. בעת הבכי הם בעצם אומרים "אני אגרום לך לעשות את מה שאני רוצה". כאשר הבכי שובר אתכם וגורם לכם לחזור בכם מהחלטה – לימדתם את הילד שבכי זה נשק ולכן הוא ימשיך להשתמש בו עוד ועוד.
9. אל תגנו על הילדים מתוצאות מעשיהם. למידה נעשית תוך כדי נסיון חיים ואם אתם מונעים את התוצאה הטבעית או הגיונית של מעשי הילדים, אתם לא מאפשרים להם ללמוד על העולם. לפעמים לומדים בדרך הקשה, אז אל תבהלו: תהיו שם לשמור אבל לא לעוות את המציאות.
10. אל תאפשרו לילדים להפר חוקים וכללי משמעת. כשאין חוקים ברורים הילדים מפתחים חרדה (כי שום דבר לא בטוח ולא קבוע) ואף עלולים לחשוב שהם הקובעים המוחלטים בעולמם, ואין זה כך: ילדים צריכים מבוגרים חזקים לידם שיובילו אותם בדרכי החיים.
חמש השאלות הכי נפוצות שהורים שואלים אותי
1. אנחנו הורים לשני בנים בגילאי גן. בניגוד לבן הבכור שתמיד ילד טוב, ממושמע והולך בתלם, השני פשוט שובב ולאחרונה אומר "לא" על הכל. הוא מנסה למשוך תשומת לב? זה יעבור מתישהו?
זה אכן יעבור. הבן השובב לוקח על עצמו את התפקיד של להיות הפוך מאחיו. ילדים לא רוצים להיות בדיוק כמו האחים שלהם והם מחפשים (באופן לא מודע) את הדרך להיות שונים וייחודיים. אחרי אח מתוק וחלומי, יהיה בדרך כלל אח שובב. ככה זה כמעט אצל כולם. וגם ההיפך. אני מציעה להודיע לשובב שמהיום יהיו כמה לאווים שאתם לא תתייחסו אליהם. ההחלטה למה לא להתייחס תהיה שלכם. את צודקת בכך שהוא מנסה למשוך תשומת לב ולכן, במקומות בהם את יכולה להרשות לעצמך – אל תשימי לזה לב. כשאין קהל אין הצגה.
2. בעלי ואני התגרשנו כשנתיים אחרי שנולד בננו. אף אחד מאיתנו לא דמיין שלידת הבן תהפוך לנו את החיים. לפתע צצו אצל בעלי וכנראה גם אצלי, לדבריו, תכונות אופי שלא ידענו עליהם קודם ושלא מצאו חן בעינינו. איך זה שכשהיינו רווקים ואף נשואים, אך ללא ילד, היינו מאושרים ודווקא כשנולד הילד, משוש חיינו, נהיינו מתוסכלים זה מזו עד כדי גירושין כואבים?
מה שקרה לכם הוא מצב קלאסי. הלוואי והייתם נועצים בי או באיש מקצוע אחר לפני הגירושין. ברור שלידת ילד הופכת את החיים וברור שבעקבותיה מגלים תכונות אופי שונות אצל בני הזוג. גם פיטורין ואבטלה עושים עושים זאת, גם מות הורים זקנים, גם ילד עם צרכים מיוחדים וגם מחלה קשה. חיי נישואין מורכבים ממצבים משתנים, מדינאמיות שמשתנה כל הזמן ואף פעם איננו יכולים לדעת איך יפעל בן הזוג במציאות שבה טרם פגש קודם. לעיתים, בזמנים כאלה, אנחנו מגלים אצל בן/בת הזוג תכונות שלא הכרנו קודם ואשר אינן מוצאות חן בעינינו. אז מה עושים? עובדים על זה. אלו בדיוק המשברים שיש בחיי נישואין והחכמה היא לדעת לעבור אותם בשלום, להתגבר, לצמוח יחד ולחוד ולהגיע לשנים רבות משותפות.
3. יש לי ילדה מקסימה בגיל שנתיים ו-3 חודשים. הילדה מאוד מפותחת יחסית לגילה, היא מדברת בצורה שוטפת ומבינה הכל. לפני כחודש התחלתי איתה תהליך הגמילה מחיתולים. בהתחלה היא מאוד אהבה את הרעיון ובשבוע הראשון היו לה כמה פספוסים ביום.
לפני שהתחלתי את תהליך הגמילה קראתי מאמרים שיסייעו לי לעשות את זה בדרך הנכונה: נתתי לה משובים חיוביים כשעשתה בסיר וחיזקתי אותה. אחרי כשבוע וחצי כמעט מושלמים עם אולי שני פספוסים ביום, היא החליטה שהיא לא רוצה יותר לעשות בסיר, גם לא רוצה חיתול וכל הזמן היא עושה אך ורק במכנסיים ומודיעה לי על כך. אם אני מנסה להציע לה את הסיר במהלך היום היא מסרבת ואומרת שאין לה, ואחרי כמה דקות היא עושה במכנס. שאלתי אותה אם היא רוצה לחזור לחיתולים והיא השיבה שלא רוצה. אני כל כך מתוסכלת ולא יודעת מה לעשות. כל הבית שלי קקי ופיפי ואני חושבת להחזיר אותה לחיתול.
זה מתסכל נורא, אבל זו תופעה ידועה. הקטנה שלך שמה לב שהצרכים הם המקום הכמעט יחיד בו היא בשליטה על עצמה וגם עלייך – ולכן היא מפספסת כדי להראות לך ולה שהיא זו שמחליטה איפה הפיפי והקקי יהיו. אני מציעה להגיד לה שהיא זו שתחליט איפה לעשות פיפי וקקי ושהיא שקובעת (ילדים חזקים אוהבים לשמוע שהם מחליטים) ושאת לא תזכירי לה יותר כי היא ילדה חכמה ומתוקה. מאותו רגע אל תדברי על זה יותר, אל תציעי לה סיר, אל תשאלי אם יש לה, פשוט תשכחי מזה. היא תמשיך לעשות על הרצפה ובמכנסיים ואת תנגבי ותוסיפי שאת מחכה בסבלנות להחלטה שלה לעשות כמו אמא גדולה בתוך השירותים. זה הכל. אחרי כמה ימים כאלה ילדה מבינה שאין טעם בלעשות "דווקא", שאף אחד לא מדבר איתה על זה, שבעצם היא זו שקובעת ושזה לא מתקבל בהתנגדות. אז היא גם תבין, לבד, שבסיר יותר נכון ויותר כיף. עוד קצת סבלנות ובעיקר בלי דיבורים ובלי לחץ.
4. בתי כמעט בת שנתיים וכל הזמן קופצת על הספה ועל השולחן (או הופכת את הפח, או נוגעת במה שאסור לה וכו'). זה יכול להיות מעשה שובבות חמוד אבל זה מסוכן. אני מסבירה לה, מנסה להעניש אותה ומנסה ללמד אותה שזה אסור וזה מסוכן, אבל שום דבר לא עוזר. האם היא מבינה בגיל הזה? אני מתוסכלת ולא יודעת מה לעשות כדי להפסיק את התופעה.
בגיל שנתיים, ואף קודם, ילדים מבינים מצוין מה שאומרים להם. הם ממשיכים לעשות מה שאסור כדי להתיש את ההורים, כדי להוכיח להורים שהם עושים מה שבא להם וכדי להראות להורים וגם לעצמם שהם שולטים במצב. לעיתים ניתן להם לשלוט במצב, אך לעיתים, כמו במקרים כאלה, עליכם לחנך אותם. כדי להפסיק התנהגות לא רצויה כזו יש לעשות שני דברים בלבד: האחד – לא לכעוס בכלל, לא לדבר על זה יותר, לא להטיף, לא להזהיר ולא להעניש. והשני – להוריד אותה (להרחיק אותה, לקחת ממנה וכו') מהשולחן או מהספה שוב ושוב ושוב. כרגע הילדה מקבלת ממך המון תשומת לב, אפילו שהיא שלילית ורק אם לא תתני לה תשומת לב (בכך שלא תדברי, לא תסתכלי לה בעיניים ולא תסבירי לה מה שהסברת לה כבר מאתיים פעמים), אלא רק תורידי אותה שוב ושוב, היא תבין, אחרי כמה ימים כאלה, שאין טעם לעשות זאת.
5. בני בן שבע וכל דבר אני צריכה לבקש ממנו חמש פעמים. לעשות מקלחת, להכין שיעורים, לסדר את החדר, לבוא לארוחה, לסגור את הטלוויזיה. בסוף אני כועסת עליו. מה עליי לעשות כדי שישתף פעולה?
חובתך לקרוא לו פעם אחת. אם הילד עם הפרעת קשב וריכוז אני ממליצה לגשת אליו, לגעת בו, ליצור קשר עין ולוודא ששמע אותך. יותר מזה אין צורך. אם הוא לא יתקלח עד השעה שקבעת, לא תהיה מקלחת באותו יום. אם הוא לא יגיע לשולחן הוא לא יאכל באותו יום את הארוחה הזו, אם הוא לא הכין שיעורים אני מקווה שהמורה תושיב אותו בהפסקה לידה כדי שיכין אותם על חשבון ההפסקה שלו. העצה היא בעצם לאפשר למציאות לפעול בלי שאת כועסת עליו או מוכיחה אותו. הוא לא משתף פעולה כדי להוכיח לך שאת לא קובעת עליו. אז בואי לא נקבע עליו ונייצר מצבים מהם הוא ילמד מה הוא מפסיד.
מיכל דליות חוזרת בפרקים חדשים ביום שני הקרוב, 2.6, בשעה 21:30