לפני שבועיים העבירה לי בתי מאמר שמצאה בספר. לקח לי כמעט שבועיים להגיע לזה ולקרוא אותו, אבל ברגע שעשיתי זאת הוא גרם לי לחשוב, בעיקר מחשבות מטרידות.
מדובר במאמר של דפנה הקר, שהעלתה את הסוגיה של שיתוף ילדים בהליכי הגירושים של הוריהם. הקר פתחה ברעיונו של פרופ' שלף, מתוך ספרו "דורות בנפרד", ואני מצטטת אותה כי היא ניסחה זאת מצויין: "פרופ' שלף מכריח אותנו להסתכל במראה לא מחמיאה שמבעדה משקיפים מבוגרים שמפחדים למות, שמפחדים לאבד שליטה וכוח, ושמוצאים את עצמם מותשים, ובעיקר מותשות, נוכח העוול הכבד שנובע מהצורך לטפל בילדים. לשיטתו של פרופ' שלף, העוינות של מבוגרים כלפי ילדים ונוער היא עוינות בין דורית מבנית, ובמובן זה התיאוריה שלו דטרמיניסטית, אוניברסלית ומדכאת".
תקראו בבקשה שוב את הציטוט. בבקשה. אני עשיתי זאת כדי לוודא שאמנם אני מבינה את המשמעות הקשה של רעיון כזה, אם אמנם אנחנו בוחרים להאמין בו. האמנם אנחנו כה שבירים, פוחדים, מותשים ועם תחושת עוולה על החיים הלא פשוטים שלנו, בעיקר בגידול הילדים? האם אנחנו מענישים אותם, באופן לא מודע כמובן וגם לא במזיד, על זה שהחיים שלנו קשים? על זה שעלינו לוותר כל הזמן, להקריב כל הזמן, לדחות סיפוקים שלנו, לעבוד קשה – וכמעט הכל עבורם? עבור עתידם?
לפעמים גם צעקתי
אני נזכרת בכל מיני משפטים שליוו אותי במשך כל שנות חיי. משפטים כמו "ילדים קטנים צרות קטנות וילדים גדולים צרות גדולות", או "הנעורים מתבזבזים על בני הנוער", או גם "אני את הבגרות שלי כבר עשיתי", ועוד כל מיני משפטים של זלזול ושל הסתכלות על הילדים כעל מטרד, מקור לצרות, או עול שעלינו לשאת במשך עשרות שנים.
כמובן שאנחנו, כל אחד מאיתנו, הוא נופת צופים ו-וודאי שלא חשב דברים כאלה על הילדים שלו, אבל אם נסכים להסתכל רגע במראה באופן אמיתי וכן עם עצמנו, אולי נמצא שם סדקים אליהם התכוון פרופ' שלף.
בגיל 21 וחצי כבר ילדתי. כמובן שהייתי מוצפת כולי באושר של גידול הילד וכל רגע היה רגע קסום העטוף באהבה אליו. ואז נולד הילד השני. כבר היה קצת (אולי קצת הרבה?) יותר קשה. הזמנים החלו להשתבש, הרצון לתת מענה הולם לשני הילדים היה כבר יותר קשה. יצאתי לעבודה כי רציתי וכי היינו צריכים את הכסף, ואז נולדה הילדה השלישית. פה כבר מצאתי את עצמי לעיתים קצרת סבלנות, מלהטטת (מלשון להטוטנית) בין חוגים, הזנה, העשרה, תשומת לב, ניהול הבית וגם הרצון לשמור על עצמי על ידי מפגשים עם חברים, סרט מדי פעם, וישמור השם, אפילו יציאה למופע ולמסעדה. ולא ויתרתי על הרביעית. ידעתי שילדים, ילדיי האישיים והפרטיים, הם מקור אושר עבורי, וגם התחלתי להבין באופן מאוד מוחשי שזה מקור הַקְרָבָה: מאוד רציתי לחזור ללימודים אבל חששתי שלא אצליח לתפקד היטב גם כאמא וגם כסטודנטית, בו זמנית. מאוד רציתי להתפתח בעבודה אבל הבנתי שזה יהיה על חשבון הזמן שיש לי להיות עם הילדים. מאוד רציתי לקרוא עיתונים אבל תמיד נרדמתי עם העיתון על האף שלי.
היה לי מאוד ברור, זו היתה החלטה מאוד מודעת, שאני מקריבה רצונות שלי, רצונות שנועדו לי עצמי בלבד, להתפתחות שלי, לעשייה אנוכית ואישית שלי – כדי להיות אמא באחוזי משרה כמה שיותר גבוהים.
הקרבתי עבורם? בוודאי! המשמעות של ההקרבה למען הילדים היתה פחות חיבור לרצונות ולצרכים הפנימיים והאישיים שלי למענם. לא למדתי וזו היתה הקרבה מצידי. לא הרווחתי מספיק וזו היתה הקרבה מצידי כי זה אמר פחות בגדים ורהיטים ובילויים לי (הרי עבור הילדים לא נוותר על הקנייה).
אז האם זה גרם לי, לפי דעתו של פרופ' שלף, להיות עוינת לילדים? האם זה גרם לי להרגיש, באופן לא מודע, שזה לא הוגן שהחיים שלי קשים וללא רווחים אישיים, בגלל הצורך להקריב למען הילדים וכדי שלהם יהיו חיים ללא דאגות? האם לפעמים הייתי צועקת עליהם כי הייתי חסרת אונים בתחושת העול שהם מהווים על צווארי? בהחלט יכול להיות שכן.
אתם יודעים, מודעות זה לא דבר פשוט. להיות מודע אומר להבין את העומק של הרגשות וההתנהגויות שלך, ולעיתים ממש לא נעים לנו להודות שכך אנחנו מרגישים או מתנהגים. לא תמיד אנחנו אוהבים את מה שאנחנו מגלים על עצמנו, וקל הרבה יותר לשקר לעצמנו ולהגיד "אני? מה פתאום?! אני מהמם ומהממת ואין לי שביב של מחשבה רעה. בעיקר על ילדיי".
אני, מיכל, יודעת דבר אחד ברור: הייתי אמא מהממת (אם תשאלו את הילדים שלי איזו אמא הייתי והם יגידו עליי דברים לא טובים – אל תספרו לי!). עשיתי המון טעויות, ובכל זאת, הייתי אמא מהממת. יש כאן קבלה של החסרונות שלי יחד עם בטחון בכך, שלמרות הכל, הצלחתי ועשיתי לפחות כמה דברים טובים ונכונים.
סופר נני בפרקים חדשים בימי שני בשעה 21:30