החופש הגדול מתקרב לסיומו וההתרגשות גואה: אתם חוזרים לבית הספר. אתם עומדים להיכנס לאחת הכיתות בבית הספר היסודי, לחטיבת הביניים או לחטיבה העליונה, וכניסה זו, חזרה זו ללימודים, מרגשת מאוד אך גם מלווה לעיתים בחששות: האם אסתגל? איך תהיה הפרידה מההורים? איך יהיו החבר'ה? איך תהיה המורה? עד כמה יהיה לי קשה, אם בכלל? עד כמה יהיה להורים קשה וזה ישפיע עליי?
דעו לכם שהחזרה ללימודים מגלמת בתוכה הרבה מאוד רעיונות, עקרונות, מחשבות ודאגות ואני רוצה לחזק אתכם, גם אם אתם חושבים שאתם ממש לא צריכים אותי.
מהיום בו נולדתם, לאורך חייכם עד היום, עברתם הרבה פרידות: כשהייתם תינוק או תינוקת ואמא שלכם יצאה מהחדר, כשאבא הלך לעבודה כל בוקר ולא ראיתם אותו למשך כל שעות היום, כשעזבו אתכם בגן (גם אם בכיתם) למשך כמה שעות, ועכשיו פרידה מהחופש (אפילו שהוא היה חופש לא נורמלי בגלל המצב המלחמתי שבארצנו) ושוב פרידה מההורים (אחרי שכמה שבועות הייתם יחד). תאמינו או לא, אבל הפרידות האלה בעצם הצמיחו אתכם. הם פיתחו את העצמאות שלכם, את היכולת שלכם להחליט, לבצע, להסכים או לסרב ולקרב אתכם כל פעם קצת יותר לכיוון היותכם בוגרים אחראיים.
אני נזכרת בסיפור הסרטן ושיריונו. אתם יודעים שסרטן לא נולד עם שיריונו אלא בונה אותו? לא רק בעת לידתו אין לו שיריון, אלא גם בעת תקופות גדילה שלו, כמה פעמים בחייו, משיל הסרטן את שיריונו, מאפשר לעצמו לגדול, ואז בונה את שיריונו שוב על הגוף היותר גדול שלו. באותה תקופה בה הוא ללא שיריון, נמצא הסרטן, למשך כמה ימים, במצב מאוד פגיע ועומד בפני סכנות מדגים, ציפורים ובני אדם. נכון, זה עלול להיות מצב מסוכן, אבל רק כך יכול הסרטן לגדול. הדבר דומה לכם, הילדים, כשאתם עוברים מתינוקות לילדות, מהבית לגן, מהגן לבית הספר היסודי ואז לחטיבות. למשך תקופה קצרה אתם כאילו ללא שיריון, אתם פגיעים, אבל רק כך תוכל להתאפשר צמיחתכם. אז מה המסר? שלא תדאגו. שתדעו שגם אם אתם מרגישים פגיעים, חלשים, דואגים - זה מצב זמני, וזה מצב שידרוש מכם כוחות התגברות, ואותם כוחות ישרתו אתכם אחר כך לאורך חייכם.
אתם יכולים
הגן, בית הספר היסודי ובית הספר התיכון הם בעצם "העבודה שלכם". כן, כן. במסגרת הלימודים אתם נדרשים לכל מיני דברים אליהם נדרשים אנשים עובדים: אתם חווים שיפוט והערכה מצד המורים ("זה לא מספיק טוב, תנסה שוב"), אתם נדרשים לעמוד בסטנדרטים קשיחים ("תמחק כדי לעשות מחדש" או "כך לא עונים/כותבים"), מצופה מכם להפגין עצמאות, קשב, ריכוז, איפוק, דחיית סיפוקים, משמעת – כשסביבכם עוד שלושים ילדים וילדות ומורה אחת שלא תמיד משתלטת על כולם.
וגם בודקים אתכם - 1. בתחום הפיזי: האם כתב היד טוב, האם המוטוריקה שלכם בסדר? 2. בתחום השכלי: קשב, ריכוז, הבנה, יכולת הפשטה, הכללה, מיון, הבנת סיבה ותוצאה. 3. בתחום החברתי: היכולת להיות בקבוצה, היכולת להירתם לפעילות המבוססת על כללים וחוקים, היכולת לייצר חברויות. 4. בתחום הרגשי: עצמאות, תחושת ערך עצמי, הכרה במסוגלות עצמית, סקרנות, סבלנות, היכולת לשאת כישלון, סף תסכול ודחיית סיפוקים.
ומנגד, מלבד מערכת החינוך, יש לכם בבית הורים שרק רוצים בטובתכם, שרוצים לראות אתכם מתקדמים, מצליחים בלימודים ובחברה ושמרוב דאגות לכם לוחצים אתכם, חונקים אתכם בשיחות מרובות ולעיתים רבים איתכם קשות.
זה נשמע קשה? אולי, קצת, אבל יש בזה המון כיף. אל תשכחו שאלו שנים בהן אתם לומדים את עצמכם ולומדים את החברה. אתם עובדים קשה ועדיין גם מבלים, נהנים, אחראיים בעיקר לעצמכם בלבד, יכולים להרשות לעצמכם כשלונות (כי אחר כך אתם יכולים לשפר) והולכים ומתקדמים לקראת מה שאתם כל כך רוצים: להיות כמו הגדולים!
תלמידות ותלמידים יקרים, זיכרו גם את חבריכם לספסל הלימודים. זיכרו שיש ילדים שונים. יש רגישים יותר ורגישים פחות, יש מוחצנים ויש מופנמים, יש שקטים ויש שובבים, יש המתקשרים מהר או לאט. כולכם מתחילים את שנת הלימודים ביום שני הבא וכל אחד מכם מביא איתו את הרגשות שלו: שמחה, התרגשות, חשש, ואולי אפילו בהלה. שימרו על כבודכם ושימרו על כבודם בכך שתדעו להתחשב במי שקשה לו יותר.
תבקשו מההורים להיות לכם תומכים, מלווים, מעורבים (לא מתערבים) ועוזרים בעת הצורך. אל תנתקו אותם ממה שעובר עליכם. שתפו אותם בחלק מהחוויות שעוברות עליכם ובחלק מהרגשות שיש לכם. תאמינו או לא, אבל גם ההורים היו פעם בבית ספר וגם הם עמדו בלחצים האלה וגם בהנאות המתלוות לגילאים האלה. ולא חשוב אם הם התלבשו אחרת או שמעו מוזיקה אחרת או שלא היה לה סמארטפון – הגיל הוא הגיל בכל מאה בה הוא מתרחש.
אני יודעת שאתם רוצים לשמוע כמה אתם יכולים וכמה אתם סומכים על עצמכם ובוטחים בכוחותיכם - אז אגיד זאת: אתם יכולים! יש לי בכם אמון רב. אני סומכת על חוסנכם ועל חכמתכם. כל שנותר לכם לעשות זה להוכיח שאני צודקת.
בהצלחה, מיכל
בטור הקודם: "הפעם הראשונה בה פגשתי את נכדי בן השמונה חודשים"