בשבוע שעבר הלכתי לראות את הסרט "צריך לדבר על קווין". במשך כמה שבועות שמעתי דיבורים עליו ברדיו, אנשי מקצוע מעולם הפסיכולוגיה אמרו שזה סרט מעורר דיון, שכדאי שבכל תכנית לימודים המכשירה אנשי טיפול ייתנו לו מקום, שהוא נוגע בהתהוותו של אדם. בקיצור, סקרנותי התעוררה והלכתי לראות את הסרט.
תשמעו, הסרט הזה הוא סטירה לפרצוף. זה סרט קשה, עצוב, מפחיד, מפתיע, שלא רוצים להאמין במה שרואים בו, אבל מוכרחים. שונאים את האמא ומרחמים עליה. שונאים את הילד ומרחמים עליו. סרט ששווה שעתיים מהחיים, ללא ספק.
בת 21, והנה אמא
הסיפור, בקווים מאוד גסים, הוא על משפחה, הורים ושני ילדים: בת צעירה ומתוקה ובן בכור, שהוא ילד מפלצתי שגדל להיות נער מפלצתי עוד יותר, עד הסוף הטרגי. הסרט מנסה לבדוק האם האמא היא מקור הרע שקרה שם. זהו סרט שאם לא יוצאים ממנו באמצע, כי הוא קשה לעיכול, מדברים עליו אחר כך במשך ימים ארוכים.
מעבר למחשבות המקצועיות שהסרט הזה העלה בי, חשבתי גם על עצמי, ועל זיכרונותיי כאמא צעירה. לא שחלילה חוויתי דברים איומים כמו האמא בסרט, אבל נזכרתי בלידה הראשונה שלי ובתינוק שהגיע איתי הביתה. הייתי בת 21, והנה אמא. היום אני יודעת שעברתי את מה שנקרא "בייבי בלוז". הסתובבתי בבית לבד (כי אז הבעלים אז לא לקחו ימי חופשת לידה), לבושה בכותונת הלילה שלי במשך כל שעות היום, בוכה לסירוגין, מתקשרת לבעלי לעבודה ובוכה לו שרע לי, מתי הוא חוזר, למה הוא לא עוזב באמצע – הרי אני זקוקה לו. כשהוא היה בבית ולרגע היה יורד לזרוק את הפח, הייתי יוצאת איתו למדרגות ורוצה לרדת אחריו, והוא היה מכניס אותי חזרה הביתה. הייתי עצובה. תוגה עמוקה שרתה עליי. לא מצאתי את הבחורה השובבה שהייתה בי עד כמה ימים לפני כן.
והתינוק שלי דווקא היה מתוק ונינוח. שלא כמו האמא בסרט, שלא ידעה את נפשה מרוב שהילד היה בוכה ללא קץ, לי היה תינוק מתוק, שאהב לישון, לאכול ולהיות על הידיים. לא שום דבר דרמטי. בטח לא משהו שצריך להתלונן עליו. ובכל זאת הייתי כזו מסכנה.
אז, כשהייתי אמא ממש צעירה, עוד לא דיברו על העצב שחוות חלק גדול מהאמהות אחרי הלידה. אז עוד האמנו, אז אני עוד האמנתי, שכל אישה שהופכת לאמא מתחברת מיידית לתינוקה. הלוואי שהייתי יודעת אז שזה שקר. וזה שקר שגורם לנשים רבות סבל רב: לא רק בגלל שהדבר עצמו אינו נכון, והחיבור אינו קורה באופן אוטומטי לכולן, אלא מפני שאותן נשים שזה לא קורה להן, ושאני הייתי אחת מהן, מרגישות כמו פושעות או כמו לא נורמליות.
כשאני מנסה לחשוב מה עבר עליי, מה עובר על כל אישה שיולדת, ובמיוחד אם זה התינוק הראשון, אני חשה תימהון, פליאה והתרגשות: השינויים הגופניים, השינויים ברגשות, השינויים ביחסים עם בן הזוג, עם ההורים והחברות והחברים. השינוי בחיי החברה (מה קרה לבילויים ולשעות הלילה המאוחרות שכל כך אהבתי?) ובחיים המקצועיים (לאן תלך הקריירה? האם אוכל להמשיך להתקדם ולהתפתח?) – כל זה יוצר מציאות חדשה שצריך להסתגל אליה. ולצד כל זה ישנן התביעות האינסופיות מצדו של העולל שאינו יכול לשרוד בלעדיי, בלי אמא.
ההורמונים משתוללים, שנת הלילה אינה רציפה, התינוק עדיין לא מובן, הטיטולים מסריחים, הפטמות לא גדולות מספיק, החלב לא נוצר בכמות הרצויה – הפנטזיה לא מתקיימת.
למה שיקרו לנו?
אני מדמיינת את עצמי, חושבת שהכל אמור להיות ורוד והנה מוצאת את עצמי חרדה, חסרת אונים, כואבת, כועסת על אובדנים רבים (עצמאות, קריירה, כוחות, שקט, שינה), חסרת חשק מיני ועדיין צריכה לספר לכל העולם כמה אני מאושרת. דעו לכם שזה קורה לכמעט 70 אחוז מהנשים לאחר לידה.
אז למה אמרו לנו פעם שהכל ורוד? למה שיקרו לנו ואמרו שזה כיף לא נורמלי ושלאחר הלידה החיים הם פשוט אושר אחד רצוף וגדול? לא יודעת. אני יכולה לשער, לנחש, אולי לחפש מקורות היסטוריים, אבל זה כבר לא חשוב. לא חשוב למה אמרו לנו את זה כל השנים. חשוב שתדעו את האמת.
ועוד לא דיברתי על בן הזוג. על מה שעובר עליו: התמודדות עם רעיה דאגנית ו/או חרדתית, עם הסביבה שיודעת תמיד יותר טוב מה צריך להיות ומתערבת ודוחפת את האף. עם העייפות. עם הרצון והצורך להיקשר לתינוק. עם היכולת לעזור או לא, לתמוך או לא, להכיל או לא. לא פשוט!
לידה היא מצב משנה חיים, שכל אחת (וגם אחד) מאיתנו מגיבה אליו אחרת. אז טוב שהבנתי את זה (ואת הבנות שלי כבר ידעתי להכין), ועובדה שעשיתי זאת שוב ושוב ושוב. עוד שלוש פעמים.