החופש לבחור
בגיל ההתבגרות הילדים שלכם מתמודדים עם התפתחויות פנימיות וחיצוניות חדשות - התפתחות פיזיולוגית, התפתחות שכלית, התפתחות חברתית, דימוי עצמי ודימוי עצמו בעיני אחרים, הפנמת ערכים וחשיפה למעגל חברתי רחב, ועוד כל מיני צרות למיניהן. בגיל זה הם מרגישים שהם זקוקים ליותר אוטונומיה כדי להתמודד עם כל אותם דברים חדשים. במילים אחרות, הם בעצם צריכים אפשרות לקבל החלטות עצמאיות ונפרדות, שלהם, בלי תלות וקשר לכם.
המתבגר הזה שלכם, שאפילו אם הוא בן 12 וחצי, כבר עומד על סף הבגרות, דופק בכוח על הדלת שמסמלת בעיניו חופש חדש: החופש מהצורך לתת לכם דין וחשבון על כל פעולותיו ומעשיו. החופש לחשוב על כל מה שהוא רוצה. החופש להשאיר את המחשבות האלה נעולות על מסגר ובריח עמוק בתוכו בלי הצורך לגלות לכם. החופש להרחיב את מעגל חבריו וידידיו כראות עיניו. החופש להשתמש בשעות הפנאי שלו לענייניו, לתחביביו ורצונותיו. החופש ההולך ומתרחב מן הסמכות שלכם.
וחופש זה, או שתיתנו אותו בהדרגה מרצונכם החופשי, או שהוא יילקח בכוח.
אולי פתאום נוכחתם להבין, קצת מאוחר מדי, שאינכם יכולים לאלץ את הילד המתבגר למלא את רצונכם: אם אין לו "חשק" לקום, או לעבוד, או לסדר, או להקשיב, או לשתף פעולה - אין לכם דרכים לגרום לו לעשות זאת. אלא שבתקופה זו ניתנת לכם הזדמנות נוספת, ואולי אחרונה, לאפשר לו לגבש את האישיות המיוחדת שלו. לאפשר לו ללכת, ככל האפשר, עם הבחירות שלו. לכבד את השונות שלו מכם, ההורים. להיות מדריכים ולא מפקדים. נכון, הבית הופך להיות מלון, מסעדה, מכבסה, מוסך ומכשיר כספומט, הם אמנם מושפעים מקבוצת הגיל, אבל בלימודים ובנושאים מוסריים - הם מאוד צריכים אתכם לעצה ולהדרכה.
תקבעו חוקים, אל תחפרו
אחד הפרדוקסים הגדולים בגיל זה הוא בכך שאתם אומרים למתבגרים שלכם: "תוכיחו לי שאתם אחראים ותקבלו עצמאות" והם אומרים להוריהם "תנו לנו עצמאות ונוכל להוכיח לכם שאנחנו אחראים". התנגשות הפרדוקס הזו מגיעה לשיאה בבילויים שלהם מחוץ לבית בשעות הלילה. בשנים האחרונות נראה שמשהו כאן השתנה, והמקרים עליהם אנו שומעים בחדשות, כמו המקרה של הנער שנרצח במועדון בסוף השבוע שעבר, גורמים להורים להיות חרדים אף יותר.
אבל הילדים שלכם, בני ה-15 וחצי, עדיין רוצים לצאת לבלות. בעיניכם הם רוצים לבלות יותר מדי ועד מאוחר מדי. מה עושים? לעולם לא מאוחר לנסות לשקם את הסמכות ההורית מצד אחד, אולם להבין, שבסיכומו של דבר, הילד יחזור בשעה שהוא יחליט לחזור. ייתכן וזה בלתי אפשרי, אבל אולי כדאי לנסות להגיע לאיזו מדיניות משותפת. העובדה שייתכן ואתם תהיו ההורים היחידים מבין כל הורי חבריו בתהליך הזה לא מקלה, אבל גם אז בהחלט תאמרו לו – אנחנו מצטערים אבל אתה הבן שלנו ותפקידנו לדאוג לך.
הנה כמה כללי עשה שכדאי ליישם:
1. התעקשו להכיר את החברים שלו או שלה. התעקשו להזמינם לביתכם. אפשרו לו לשמוע מוזיקה רועשת ולבלות עם החברים בחדר שלהם. כך תכירו אותם וכך תוכלו לדעת מי הם.
2. החליטו יחד עם הילד על שעת החזרה מהבילוי. היו חכמים ולא צודקים. תשע זה מוקדם מדי. חצות זה מאוחר מדי באמצע השבוע. היו גמישים והבינו את צורות הבילוי של הגיל הזה. עדיף שעה יותר מאוחרת, אבל שיחזור בה בשלום.
3. לאן הוא יוצא? חשוב מאוד שהיציאה תהיה מותנית בכך שאתם יודעים להיכן הוא יוצא. זה לא אומר שאמנם הוא יהיה שם, אבל זה משאיר אתכם כמי שמעוניינים לדעת וכמי שאכפת להם.
4. איך הוא מתנייד? קבלו מהילד מידע כיצד הוא נוסע וכיצד הוא חוזר מהבילוי. אם יש צורך וזה ירגיע אתכם, הציעו את עצמכם או תנו כסף למונית.
5. להתקשר או לא? קבעו שעות ספציפיות (חצות, שתיים בלילה) בהן אתם מתקשרים והם מתחייבים לענות. הבהירו את התוצאה של אי עמידתו בהסכם זה. חשוב לציין שהתוצאה היא בעצם אכזבה וחוסר אמון, משום שקשה להפעיל סנקציות בגיל ההתבגרות ועדיף לשמור על יחסים טובים.
והנה כללי אל תעשה:
1. אל תחפרו. אל תתקשרו כל שעה. בסוף הם יסננו אתכם. חבל.
2. אי עמידה בהסכם. אם הגעתם להסכם והם לא עמדו בו, הביעו את אכזבתכם מכך (מכך ולא מהם) ואל תנסו לרתק אותם לבית. הרי זה לא עובד.
3. אל תכעסו. בבקשה. ברגע שאתם כועסים אתם במלחמה ואז הם יעשו "דווקא" והרי הם ינצחו. שמרו על פני פוקר, דברו ממש בשקט (שקט הרבה יותר מפחיד ומלחיץ מצעקות של חוסר שליטה עצמית) ותגידו "אני צריך לחשוב על זה".
4. אל תאיימו. כי הרי לא תבצעו. את זה הילדים הבינו כבר מזמן: אנחנו הורים שנובחים אבל לא נושכים. בגלל זה הם "לא זורקים" לכיוון שלכם.
ובעיקר, נסו לשמור על יחסים טובים. זה גיל קשה להם וגם לכם. התאפקו עוד קצת. עוד שנה, שנתיים או שלוש הם יהיו חברים נפלאים לשיחה והחלפת חוויות. רק צריך לחכות עוד קצת בסבלנות.
>> בטור הקודם: איך המשפחה משפיעה עלינו? בכל דבר שאנו עושים