בנותיי וכלותיי נוהגות לשלוח לי כתבות שהן חושבות שיעניינו אותי ויקדמו אותי. הן בדרך כלל עוסקות בנושאי המשפחה. חלקן מעניינות, חלקן מעניינות מאוד, חלקן לא מחדשות לי דבר וחלקן מרגיזות אותי. אבל ממש. כמו זו שבתי שלחה לי וכותרתה הייתה "איך אמא יכולה להתחרט שהביאה ילדים לעולם?".
בכתבה מנתחת לימור לוי אוסמי טור של בריטית בשם איזבלה דוטון שפורסם באתר מייל אונליין, ובו היא מספרת מדוע היא מתחרטת שהביאה שני ילדים לעולם. הטור המקורי של האישה הבריטית ממש הרגיז אותי, כי בטח שאמא יכולה להתחרט, אבל אני לא מבינה למה לכתוב על זה ולפרסם? ומה בדיוק יחשבו הילדים שלה על עצמם כשיקראו את זה עוד כמה שנים? שהם מיותרים? שחבל שהם נולדו? שהם פה בעולם כדי לצער את אמא שלהם? זה לא שהמצלמה או העיתונאי תפסו אותם בקלקלתם או בקלקלת הוריהם. זה לא שההורים באו בבקשת עזרה. זה שאמא שלהם אמרה לכל העולם שזו הייתה טעות חייה. כשאני קראתי את הכתבה הזו, לי היא לא היכתה בבטן כמו לכתבת הישראלית. לי היא היכתה בלב וקוממה אותי.
מה ההבדל בין אמא טובה לאמא רעה?
ברור שהורות זה דבר קשה. זה קשה, לפעמים זה נוראי, במשך שנים זה מעצבן. העליות והירידות במצבי הרוח ההוריים דומים רק לטייפונים ההורמונליים שעוברים על נערות ונערים בגיל ההתבגרות. ברור שהורות היא כפוית טובה: תראו לי את הילד שאמר לאמא שלו כל החיים כמה היא נהדרת. הרי אם הם היו יכולים, היו רגעים בהם הילדים היו זורקים עלינו נעל. והורות גם מעוררת רגשות אשם: למה אני לא פה? למה אני לא שם? למה עשיתי לו אחות? למה בכלל נכנסתי לעוד הריון? למה למדתי כשהיא היתה קטנה ולא נשארתי איתה בבית? למה יצאתי לחופשות? למה הכנסתי אותם לגן? איך אני נראית בגללו? למה היא ממררת לי את החיים? אוי, שאלות בשפע אשר מפעילות בעוצמה אדירה את רגשות האשם. לא תפתיעו אותי, כי הייתי שם. הייתי ולפעמים עוד עודני האמא שכועסת, מתאכזבת, חשה אשמה, נעלבת.
אבל אי אפשר, לדעתי, להתחרט על כך שיש לך ילדים וגם לגדל אותם טוב. אי אפשר! אי אפשר, לדעתי, לא להרגיש חיבור לילדים שלך (כמו שכתבה דוטון) וגם לעשות עבודה טובה בגידולם. אי אפשר! ואם את מתחרטת ואין לך חיבור עם הילדים למה את לא נותנת למישהו אחר לגדל אותם? למה את עוד נשארת בבית איתם כל היום, כל יום? אפשר להיות אמא טובה אם את לא סובלת את הילדים שלך?
ולרגע אל תחשבו שאני חושבת שאי אפשר להגיע למצב הזה שבו פתאום אנחנו מרגישים שעוד רגע אנחנו מתפוצצים. כן, כולנו מגיעות ומגיעים לנקודות רתיחה רגעיים שכאלה. אבל זה נקודתי, זמני, רגעי. בדרך כלל אנחנו אוהבים אותם. בדרך כלל הם גורמים לנו אושר, גאווה, לפעמים כבוד. בדרך כלל הם מהווים עבורנו משמעות אישית עמוקה. האם זה טוב או לא, בואו נדון בזה, אבל בינתיים זה כך, בדרך כלל.
אני נזכרת בדוגמה שנתן לי בעבר אחד המרצים שלי. הוא שאל: "את יודעת מה ההבדל בין אמא טובה לאמא רעה? אמא טובה רוצה לזרוק את הילד מהחלון. אמא רעה – זורקת". אז הרי ברור לנו שזה בצחוק וזה רק מן נמשל שכזה, אבל הרגשות של הכעס, האכזבה, חוסר האונים, חוסר הכבוד – קיימים בקשר שבין הורים לילדים, ואולי בעיקר בין אמהות לילדים.
לא מאמינה לה
אני גם יודעת שיש נשים, וגם גברים, שלא מתחברים לילדים שלהם. אנחנו יודעים היום שהחיבור הזה מורכב מכל מיני רבדים: פיזי, הורמונלי, רגשי, חברתי, פסיכולוגי, נוירולוגי והוא שונה אצל אנשים שונים. זה קיים. זה מוכר. זה מובן. אוקיי, אז למה לכתוב על זה וגם לשים את התמונות של הילדים המסכנים האלה?
אני לא מאמינה לאף מילה של האישה הזאת, איזבלה דוטון. היא מכעיסה אותי, היא מעליבה את הילדים שלה, היא מעליבה את עצמה בכך שהיא מספרת עד כמה היא כהה מבחינה רגשית כלפי הילדים ורק מרגישה את חוסר החיבור שלה, את הדיכאון שלה, את הצרכים שלה, את ההתחשבות שלה בבעלה – בקיצור, לגמרי סוציופתית. ואני גם לא מתחברת לגמרי לכתבת הישראלית, שחושבת שבכל אחת מאיתנו יש איזבלה. וגם נותנת לזה לגיטימציה, שישמור האל.
בי אין איזבלה כזו. יש בי כל מיני דברים אחרים, פחות טובים וגם רעים, אבל ממש אין בי איזבלה. אני לא אעלה על דל מחשבותיי, וכמובן שלא על דל שפתיי את המילים "הבאת שני ילדיי לעולם היא החרטה הגדולה ביותר בחיי". פויה!