בגיל 18 התחלתי לעשן. למה? לא ממש יודעת. אולי החבר שלי באותו זמן עישן, אולי מצא חן בעיניי שאמא שלי מעשנת (ותאמינו או לא, היא התחילה לעשן רק בגיל 40), אולי חשבתי שזה מדליק ושאני כבר מבוגרת מספיק כדי להיות מדליקה. לא יודעת. בחיי.
ואז הכרתי את בעלי לעתיד שגם הוא עישן, ויחד העלינו את הבית בעשן. זה היה פשוט מגעיל (את זה אני יכולה להגיד רק במבט לאחור): בעציצים היה אפר, הווילונות היו כתומים מניקוטין, באוויר היה ריח של סיגריות והילדים המסכנים שלנו נשמו את האוויר הנורא הזה מיד עם לידתם.
"אמא, אל תעשני בחדר שלי"
כך נמשכו החיים יותר מעשר שנים. נולד הבן הבכור וגם הבן השני, נולדו שתי הבנות, וכולם עישנו באופן פאסיבי. למזלי לא יכולתי לעשן בהריונות, כי לא הייתי מסוגלת לסבול את הריח. ככה זה, לפעמים יש יותר מזל משכל.
אבל כמו שהגוף שלי סידר כך שלא אוכל לעשן בהריון, הוא גם סידר שיתחשק לי לעשן מיד לאחר הלידה. באסה. בכל אופן, הילדים שכבר היו בבית, נשמו את הגועל הזה וחיו בתוכו, והחלו להראות סימני התנגדות.
את עיקר העבודה עשו הבנים כי הם כבר היו בוגרים יותר: "אמא, אל תתקרבי אליי כשאת עם סיגריה"; "אל תעשני בחדר שלי"; "יש ממך ריח לא נעים"; "אמא, די עם הסיגריות".
בהתחלה בעלי ואני כעסנו: אתם לא תגידו לנו מה לעשות, אנחנו לא יכולים להפסיק וזהו. אבל לאט לאט חילחלה בנו הידיעה שלעשן זה באמת רע. מה לעשות? זה רע, בכל דרך שנסתכל על זה; התמכרות פיזית ונפשית שעולה כסף ועולה בריאות, שלא לדבר על הריח.
ואז החלטנו להפסיק לעשן. באותה תקופה, לפני 25 שנה, עוד לא הייתה מודעות כזו גדולה לחשיבות הפסקת העישון.
הייתה רק מסגרת אחת שתמכה באלו הרוצים להפסיק לעשן: האגודה למלחמה בסרטן.
הלכנו לנו, בעלי המתוק ואני, לחוג, עם עוד מכורים כמונו ואחרי כמה מפגשים הפסקנו לעשן. זה היה קשה רצח. בעלי התחיל לשחק טניס עם הקיר של מבנה החשמל בשכונה כדי להוציא את המרץ והעצבים שלו; אני התחלתי למשוך בתנוך האוזן שלי כדי להרגיע את הגוף, ומהילדים ביקשנו סליחה גורפת על השבועות הקשים שכולנו עוברים.
הבנים גדלו בהבנה מה זה לחיות עם מעשנים בבית, והבנות, שהיו מאוד צעירות, לא ממש זכרו את התקופה הזו.
ואז הבנות שלי התחילו לעשן
השנים עוברות, החיים מתנהלים להם, חלקם בשליטה שלנו וחלקם לא ממש. הילדים גדלים והם כבר גברים צעירים ובנות טיפש-עשרה והנה, יום אחד, אנחנו מגלים שהילדה מעשנת. ואחר שנתיים – גם השנייה. אתם יכולים לתאר לעצמכם את התגובות של בעלי ושלי: "למה? מה את עושה לעצמך? לא חבל על הכסף? ועל הריח? ועל ההרגל הרע?"
היינו אומללים, לא הבנו מאיפה זה הגיע, ולמה.
תראו את הפרדוקס: הבנים, שהכירו את נושא העישון, לא נגעו מימיהם בסיגריות ואילו הבנות, שגדלו למעשה בבית בלי סיגריות – דווקא הן מעשנות.
לא יאומן: אנחנו חשבנו שעניין החיקוי יעבוד והבנות לא יעשנו כי גדלו בבית שלא מעשנים בו, אבל זה היה בדיוק ההיפך: דווקא הבנים כנראה פיתחו סלידה נוראית מהעישון ולכן לא ניסו אפילו, בעוד שהבנות נכנסו ל"הרפתקה" הזו בדיוק כמוני שלושים שנה קודם.
אנחנו, כגמולים מעישון, היינו כל כך עצובים, מוטרדים, כועסים וחסרי אונים. כי האמת היא שלא יכולנו להפסיק את זה, לא יכולנו לשלוט בזה. דרישה מהבנות להפסיק לעשן רק הייתה גורמת להן לעשן בסתר, ובזה לא רצינו.
הדבר היחיד שיכולנו לעשות זה לא לשתף פעולה עם הרוע הזה, כלומר: לא להסכים לעשן בבית, לא להסכים לקנות להן סיגריות ולא להסכים לראות את הקופסאות. המוטו היה בסגנון: "אם אני אמצא סיגריות בבית, אני קורעת אותן". וזהו.
למזלנו, למזלן, ולמזלם של נכדיי – אנשים עושים שינויים. אנשים מתבגרים, מחכימים, צוברים ידע וניסיון וגם בנותיי הבינו שההרגל הזה פשוט רע. והפסיקו. איזה יופי, איזה מזל.
יחי האוויר הצלול
מידי פעם אני שומעת על נשים וגברים שיום אחד החליטו להפסיק לעשן, והופ, הפסיקו. אני כל כך מקנאה באנשים כאלה, עד כדי כך שאני ממש כועסת עליהם.
אצלי זה לא עבד ככה, אני הייתי צריכה להתאמץ מאוד כדי להפסיק את ההרגל הרע; הרגלים רעים לא עוברים אצלי ככה סתם, ובטח גם אצל רובכם. מגרעת אנושית כנראה.
אבל מה אגיד לכם, סוף טוב הכל טוב; עוד יש תקווה לכל המתבגרים האלה שפתאום מתחילים לעשן.
אל תסכימו לזה, גם אם אתם בעצמכם מעשנים, אבל גם אל תנדו אותם. פשוט תבינו ותקוו לטוב. יחי האוויר הצלול!
>> בטור הקודם: "כל היום בוכה בכותונת, בוכה לסירוגין"
לכל הטורים האישיים של מיכל דליות
>> יש לכם שאלה למיכל דליות? תעלו אותה לעמוד הפייסבוק שלה או שלחו למייל family@mako.co.il והיא תשיב לשאלות נבחרות במדור מיוחד