אתמול שוחחתי עם גבר צעיר באמצע שנות השלושים שלו. הוא אב לשני בנים בגילאי שבע וחמש, והוא התלבט האם לקחת את בנו הצעיר לבית הקברות. מתברר שאביו נפטר לפני כעשר שנים (בניו לא הכירו את סבא בכלל) ומדי כמה חודשים הוא עולה לקברו בבית העלמין, יושב שם ומדבר אליו. במאמר מוסגר אגיד, שאני חושבת שזה פתרון מצוין המחליף לעיתים טיפול פסיכולוגי: זה נהדר לתרגם את המחשבות למילים, לשמוע את עצמנו שואלים שאלות ועונים תשובות.
אז אותו אבא צעיר, כאשר בנו שאל אותו לאן הוא הולך, אמר לו את האמת: "אני הולך לבית הקברות לדבר עם אבא שלי". והילד בן החמש שאל אותו: "אבא, אתה עולה לשמיים או שסבא יורד אליך?".
כן, כן, תקראו את השאלה הזו שוב: "אתה עולה לשמיים או שסבא יורד אליך?"
הרי נאמר לילד שסבא בשמיים, כך שמבחינתו יש רק שתי אפשרויות לפגישה שכזאת.
לסבא יש כריש בדם?
מזה כמה שנים אני מרצה ברחבי הארץ; אני מגיעה לירוחם, לכרמיאל, ליתיר ולמעלה אדומים - לכל מקום שבו יש הורים שרוצים ללמוד ממני. ובתום ההרצאות ניגשים אליי אנשים ומשתפים אותי בכל מיני קשיים, בעיות, צרות, שמחות ואמרות זהב של ילדיהם.
אני חייבת לספר לכם כמה דוגמאות: אמא לבן שלוש מספרת לו שהיא בהריון ושעוד מעט יהיה לו אח קטן שנמצא עכשיו בבטן שלה. שאל אותה בנה בבהלה: "מה, בלעת אותו?"; נכדתי המתוקה, גם היא בת שלוש, התעוררה לילה אחד בשעה 11, ירדה ממיטתה כדי ללכת לשירותים, וחצי מנומנמת היא ראתה את אמא שלה יושבת ושואבת חלב משדיה לאחותה בת החודשיים. הסתכלה הקטנה על אמא ושאלה אותה: "אמא, את מכניסה לציצי חלב כדי שיהיה לך להניק את התינוקת?".
נכד אחר שאל פעם את אימו איך זה שיש לסבא "כריש" בדם (קריש) ואיך הוא הצליח להיכנס לגוף שלו; ילדה בת ארבע כעסה על אמא שלה ששיקרה אותה כאשר זירזה אותה לחזור הביתה מהגן כי יש לה הרבה עבודה ו"הבית על גלגלים", כשהיא, הילדה, כל הזמן חיפשה את הגלגלים האלה מתחת לבית; ילד בן חמש שלקחו אותו לבית קברות והראו לו היכן סבא קבור, שאל איך סבא מצליח לנשום מתחת לאבן.
המקרים האלה רבים, ואותם אני רוצה להסביר כאן. אני רוצה להסביר לאב היתום ולאם שבהריון מאין באות השאלות התמימות האלה של ילדיהם, ומה בעצם עומד מאחוריהן.
מוח גדול, מוח קטן
עלה בדעתכם שלילדים יש מוח מאוד קטן? ראו את גודל הילדים, ראו את גודל הגולגולת שלהם ואני מניחה שתסכימו איתי שהמוח שלהם קטן יותר מהמוח שלכם.
מוח קטן מסוגל לחשוב בצורה מוגבלת מאוד. מוח קטן לא מסוגל לחשוב כמותכם. במוח הגדול והמושלם שלכם יש מספיק חיבורים חשמליים ונוירוטרנסמיטרים ובשלות של כל חלקיו כדי שתוכלו לחשוב מופשט, כדי שתוכלו לעשות שימוש בחוויות רבות השנים שלכם, בידע שלכם, בניסיון שלכם ושל אחרים, כדי להבין דברים.
ההבנה הזו שלי, שלנו, שלכם - היא יכולת חשיבה מופשטת. ילד קטן לא יכול לחשוב מופשט. כשאמרו לנכדה שלי שהתינוקת שלה שותה חלב מהציצי של אמא היא הבינה מצוין מה שאמרו לה: היא יודעת שחלב יש בקרטון במקרר והיא מבינה שאם נותנים לקטנה חלב, הרי שמכניסים אותו קודם לציצי ואז נותנים לה לשתות אותו. ואם לאמא יש תינוק בבטן, גם את זה הם מבינים מצוין: הרי איך נכנסים דברים לבטן? בולעים אותם, נכון? אז אמא כנראה בלעה תינוק.
המחשבה שלכם שהילדים מבינים למה התכוונתם היא אם כל הטעויות! הם הבינו אתכם ביכולת החשיבה שלהם. לפעמים זה כאילו שאנחנו והילדים מדברים בשפות שונות; ההבנה שלהם תגיע מתוך החוויה, מתוך ההסבר, מתוך ניסיון השנים והידע שהם ירכשו.
אני רוצה לספר לכם שני סיפורים על מות סבתות: לפני כמה שנים נקראה חברתי הפסיכולוגית לגן עירוני לטפל בילד בן חמש וחצי בגלל פחד לא ברור שהוא הפגין כלפי מטוסים ורעש של מטוסים. כשהילד היה שומע מטוס, הוא פשוט נתקף רעד ובכי בלתי נשלטים. הוריו לא יכלו לחבר את המצב שלו לשום חוויה: אף אחד לא טס, הוא לא היה בשדה תעופה, הוא לא ראה סרט עם מטוסים; כלום. כאשר עירבו את הצוות הפסיכולוגי המקצועי שיודע לדובב ילדים, הילד סיפר שבכל פעם שמטוס עובר בשמיים, הוא פוחד שהוא יפגע בסבתא. הבנתם? סבתא מתה ואמרו לו שהיא בשמיים ולכן הוא פוחד שהיא תיפגע.
הסיפור השני הוא של אחת המשפחות שבהן צילמתי פרק של סופר נני; מדובר בהורים צעירים ומתוקים עם שני בנים, כשהבן בן הארבע היה מחובר מאוד לסבתא שלו שנפטרה חצי שנה קודם. נאמר לילד שסבתא בשמיים ומאז הוא היה עסוק בבניית מגדלים גבוהים מקוביות כדי שיוכל "להיות גבוה ולהגיע לסבתא". סיפורים כואבים. אל תיכנסו ללחץ: זה לא קורה לכל הילדים שאומרים להם את המשפט הזה; ובכל זאת – תחשבו ותבינו מאיפה זה בא.
תגידו להם את האמת
אז מה אומרים לילדים? איך מסבירים לילדים את החיים? לילדים אומרים את האמת, נקודה! ואת האמת אפשר להסביר בהרבה צורות: סבא מת ולא נראה אותו יותר; הוא בארץ המתים, אנחנו לא יודעים איפה היא; הגוף שלו נשאר כאן אבל בלי הנשמה.
מה זו נשמה? תסבירו כמיטב יכולתכם. איפה הנשמה? אנחנו לא יודעים. סבא נשאר בדמיון שלנו ובלב שלנו ובגלל זה אנחנו עושים כאילו אנחנו מדברים איתו. הוא לא באמת כאן. הוא רק בדמיון שלי. אנחנו מתגעגעים למי שמת ולא נראה אותו יותר לעולמים.
זה סיפור לא פשוט למי שחושב שתפקידו לחסוך מהילדים את אמת החיים, וזה הופך לסיפור בלתי אפשרי למי שעושה זאת ואז מסתבך בגלל שאלות הילדים. תזכרו תמיד שהשאלות הללו נובעות מיכולת החשיבה המוגבלת והתמימה שלהם. הרי גם אנחנו היינו פעם תמימים.
>> בטור הקודם: לאיטלקים יש זוגיות טובה יותר?
לכל הטורים האישיים של מיכל דליות
>> יש לכם שאלה למיכל דליות? תעלו אותה לעמוד הפייסבוק שלה או שלחו למייל family@mako.co.il והיא תשיב לשאלות נבחרות במדור מיוחד