אחד הדברים שמאוד ממלאים את ליבי בשנים האחרונות הם נכדותיי ונכדיי. כפי שאתם יודעים, יש לי שבעה מהם, כן ירבו, ובגילאים שונים (שמונה וחצי ועד חצי שנה). האמהות שלהן ושלהם, בנותיי וכלותיי, מספרות לי מדי פעם על פניני שיחות של הילדים והילדות האלה. אלו יכולות להיות שיחות שמתרחשות ביניהם לבין הוריהם, ביניהם לחבריהם ובינם לבין עצמם. בכל פעם מחדש שאני שומעת על אותן שיחות, או אפילו משוחחת איתם בעצמי, אני לומדת עוד קצת על ילדים.
אבא יבריח את גיל 120
שלושה מנכדיי הם בגילאי שלוש עד ארבע וחצי, וזו תקופה בחיים בה הם מתחילים לחשוב יותר מאשר קודם. אני לא יודעת אם אתם זוכרים או יודעים, אבל מוחם של ילדים פעוטים לא מאפשר להם לחשוב כמו המוח שלנו. הוא קטן, עם מעט נוירוטרנסמיטרים (בהשוואה למוח שלנו) וכמעט ללא ניסיון חיים ללמוד ממנו, ולכן מחשבתם מאוד פשוטה, לא מורכבת עדיין, לא מופשטת אלא מוחשית ומעשית מאוד.
אני רוצה לשתף אתכם בכמה מאותם פנינים שהם סיפקו לי: נכדי בן הארבע וחצי אמר יום אחד לאמא שלו שהוא יודע שדינוזאור מאוד גדול ושיש לו קול ממש חזק, ולכן, כשהוא יגדל ויהיה מאוד גדול יהיה לו קול כמו לדינוזאור. הגיוני, לא? כך עובד מוחם של ילדים.
יום אחד שאלה נכדתי את אביה "מי מת?". הוא ענה לה שזה קורה רק כשממש זקנים ומגיעים לגיל מאה ועשרים. הלכה לה הקטנה לחדרה, ישבה על הרצפה לשחק עם דורה ואמרה לעצמה כך: "מיקי מאוס נהיה מת כי הוא הגיע ליומולדת 120. זה לא יומולדת טוב, כי אם נהיים 120 אז נהיים מתים. נכון שאמא ואבא של אמא שלך מתים? בגלל שהיה להם יומולדת 120. אני לא רוצה שיהיה לי יומולדת 120 כי אני לא רוצה להיות מתה. אבא שלי יבריח את היומולדת הזה של 120 בגלל שאני לא רוצה להיות מתה".
והנה, הכל מסודר אצלה: גיל 120 אמור להגיע עוד הרבה זמן, אבל זה לא יקרה לה כי אבא שלה, שהרי הוא גיבור, זה ידוע, יבריח את היומולדת הזה.
והנה שיחה נוספת של נכדי בן הארבע וחצי עם אמו, שהתרחשה בזמן שזה ישב בשירותים (וידוע שהשירותים זה אחד החדרים היותר טובים לחשיבה):
"אמא, איך קוראים לסבתא שלך?"
"רבקה", השיבה.
"ולסבא שלך?"
"אריה".
"הם עכשיו מתים, נכון?"
"נכון".
"ואמא, איך קוראים לסבא של אבא? ולסבתא שלו? גם הם מתים עכשיו נכון?"
"נכון, נכון. סיימת כבר?"
"לא! אמא, באבולוציה כל הזמן משתנים קצת, נכון? אני גדל וגדל כל יום קצת ומשתנה, ואז מתים. זהו. סיימתי אמא. אפשר אולי וידאו?".
והנה לכם שיחה של ילדים על הבנת העולם.
ועוד פנינה: יום אחד נכדי בן השלוש ביקש ממני להשתולל איתו. זה אחד הדברים שאני עושה איתו: משתוללת. בקיצור, השתוללנו קצת ואז הודעתי לו שאני עייפה ומפסיקה. כמובן שניסה להתנגד לרוע הגזירה אז אמרתי לו משפט (שאחר כך בעלי נתן לי בראש בגללו) בערך כזה: "אני כבר קצת זקנה. סבתות לפעמים זקנות. וכשזקנים אין הרבה כוח".
מה לעשות? גם אני אומרת שטויות לפעמים. בכל אופן, כמה ימים אחרי זה שאל הנכד את אימו למה אנשים זקנים ולא תאמינו מה היא ענתה לו: "כי הם חכמים וחיים הרבה שנים". שאל הילד, "גם אני אהיה חמם (זה היה צריך להיות 'חכם')?". אימו ענתה לו שכן.
אותו נכד סיפר לי יום אחד שיהלי רוצה להתחתן איתו. מה זה להתחתן? שאלתי אותו. זה לנשק את השפתיים, הוא אמר. ואתה מוכן להתחתן איתה?. "לא", הוא אמר לי. "אני בכלל לא רוצה להתחתן. יש לי חברים בלי נשיקות על השפתיים". נו, ילד בן שלוש.
זה מזכיר לי את בני, כשהיה בן שלוש וחצי, ויום אחד, כשאני הייתי אישה צעירה מאוד, עוד לא בת 25, ישבתי מולו כשאכלנו יחד ארוחת צהריים. נתתי לו מחמאה על היופי והחוכמה שלו והוא אמר לי "גם אני אוהב אותך וגם רוצה להתחתן איתך". כל כך התרגשתי ואמרתי לו בקול רך, "אוי, זה כל כך יפה מצידך. אני אספר את זה לאבא".
"לא", אמר בני בבהלה, "אל תספרי לו, כי אז הוא ירצה להתחתן איתך קודם".
מה אני רוצה להגיד בכל זה בעצם? שתקדישו זמן לשיחות עם הילדים ותקשיבו להם. לימדו מהם את הפשטות שאיבדנו. אל תפחדו לספר להם דברים, הקשיבו לקולם ההגיוני והפשוט, וזכרו שלעיתים אתם אומרים להם דברים שהם פשוט מבינים אחרת. לפעמים זו ברכה, לא?
>> בטור הקודם: למה אנחנו מתאהבים בבן זוג שדומה להורים שלנו?