עד שהגיע היום בו בני הבכור היה בן 13 ובתי הצעירה היתה בת שנתיים (ועוד שניים באמצע). הגדולים טיפלו אצלי בקטנים לאורך כל השנים, ובשלב זה, בשנת 1984, החלטנו שמגיע לנו, לבעלי ולי, חופשה קצרה של יומיים עם חברים על גדות הכנרת. בלי הילדים.
אני זוכרת את בגד הים שהיה לי. אני זוכרת את הוואן הגדול של החברים שנסענו בו. אני זוכרת את הירידה ברחוב הראשי של טבריה לכיוון הכנרת ואת עצמי יושבת בספסל האחורי של הוואן ובוכה לבעלי שאני מבקשת לחזור הביתה. כולם צחקו ממני ולראשונה הבנתי שזה לא שהילדים כל כך תלויים בי (כי עשיתי עבודה טובה וכולם היו עצמאיים לתפארת), אלא שאני תלויה בהם, בנוכחותם, בהיותם לידי. כמובן שלא חזרנו הביתה ואחרי כמה שעות של ניחומים של בעלי וחבריי, התחלתי להבין את החופש. התחלתי לחוש, לראשונה מזה 13 שנים, עצמאות, חוסר חובה לקחת אחריות על האחר, יכולת לקחת את עצמי בחשבון בלי הצורך להתחשבן עם הצרכים של הילדים, חופש. אלה היו יומיים מהנים, מענגים ומטעיני אנרגיה. זו אחת החופשות שלנו שאני זוכרת הכי טוב.
היום הדברים שונים. היום הורים לוקחים לעצמם, ובצדק, חופשות ללא הילדים. אני גם חושבת שאין טעם לקחת ילדים צעירים לחו"ל. בשביל מה? הרי עד גיל 8 או 9 הם לא יזכרו כמעט כלום. יש יכולת כלכלית לטוס לחו"ל (לפעמים אפילו יותר זול מאשר חופשות בארץ. פרדוקס) ואפשר באמת לראות עולם. טיפה פה וטיפה שם והיינו בחופשה מהנה בלי הילדים. אלא שמצד אחד הורים מפרגנים לעצמם חופשה ומאידך חוששים לילדים. אז בואו תשמעו כמה תובנות.
חרדת נטישה
אצל ילדים מתחת לגיל שלוש וחצי, על פי הידוע כיום, חרדת נטישה מתרחשת אחרי שלושה לילות בלי ההורים. כלומר, אל תקחו חופשה ארוכה יותר מארבעה ימים. איך זה קורה? הילדים הרי מאוד מתגעגעים. מאוד. נכון שהם עם המטפלת האהובה או עם סבתא וסבא האהובים מאוד, אבל אתם, אמא ואבא שלהם, הדמויות הכי חשובות בחייהם. אתם האוויר שהם נושמים. בלעדיכם חייהם אינם חיים. והנה אתם נעלמים מחייהם. בהתחלה הם עוד מחכים לכם, אחר כך מתגעגעים מאוד ואם, בשלב זה, לא חזרתם – הם חווים נטישה. הם בעצם אומרים לעצמם "עזבו אותי פה. הם כנראה לא חוזרים". אני לא מדברת על ילדים בני שלוש וחצי ואילך, אלא על קטנים משלוש וחצי. אלו ילדים שעוד אין להם יכולת חשיבה מופשטת, אין להם יכולת תפיסה של זמן, הם מתעוררים ואז שוב ישנים ושוב מתעוררים ואתם לא שם. זה לא פשוט בכלל. זה בסדר שילד יתגעגע מאוד להורים, אבל אסור שיחוש שנטשו אותו. אמרו להם שאתם נוסעים לטיול ותחזרו מהר מהר. יותר מזה לא מעניין אותם. ואפשר לצאת לחופשה בלעדיהם כבר כשהם תינוקות, כי אין להיעדרות הקצרה הזו כל השפעה.
אגב, אם רק אחד מההורים נוסע, לא תתקיים חרדת נטישה כי הילד נמצא יחד עם ההורה האחד האחר והוא לא חש נטוש. הוא יהיה מאד עצוב, ואולי גם יתייאש מההורה שנסע לתקופה ארוכה (ואולי הוא יחשוב שההורה כבר לא יחזור ולכן יכעס עליו מאוד בשובו), אבל לא יחוש נטוש.
איך להגיד לגדולים יותר
אחרי גיל שלוש וחצי, אפשר ליהנות מחופשות ארוכות יותר. הקצת בוגרים יותר כבר יעשו לכם "רגשי". למה רק אתם נוסעים? למה לא לוקחים אותם? הם מבטיחים להיות הכי מתוקים בעולם ולעשות כל מה שתגידו להם. אל תאמינו לזה. הם יתנהגו בדיוק כמו שהם מתנהגים בבית ואף יותר גרוע (לחופשה משפחתית יש יכולת להעצים סכסוכים ומריבות משפחתיות). תחליטו שאתם נוסעים לבד ותגידו לילדים באופן מכבד, בלי לחץ, בלי להרגיש אשמים, שתצאו לחופשה משפחתית גם איתם בעוד זמן וכרגע זה רק לכמה ימים בודדים של אבא ואמא. חופשה של מבוגרים. ספרו להם מה יהיה סדר היום שלהם. שחדו אותם בכמה כיפים שלא עושים בדרך כלל והפעם הם יעשו אצל הדודים או הסבתות וצאו לדרך.
מתנות
בשביל מה? הרי אתם המתנה האדירה ביותר שהם יכולים לקבל, ברגע שחזרתם ונכנסתם הביתה. מתנות נועדו לכפר על רגשות האשם של ההורים. אני נגד נגד נגד. ברור שלהביא לכל ילד משהו שאולי אי אפשר למצוא בארץ, אבל לא לשחד בהבטחה לזה לפני הנסיעה ובוודאי לא לחזור עם משקל עודף בגלל המתנות שהילדים קיבלו. יש הכל בארץ. החדר שלהם בלאו הכי נראה כמו חנות צעצועים, הם כבר לא מעריכים שום דבר והם לא באמת חשבו שמגיעה להם מתנה לפני שאתם העליתם את הרעיון בפניהם. שחררו הורים יקרים, הפסיקו לתת לחומר, למתנות, לעשות את העבודה בשבילכם. זה כל כך מיותר והרסני. חבל.
חוויות
במשך כמה ימים אחרי חזרתכם מהחופשה הזוגית (תחשבו טוב אם אתם רוצים לעשות זאת עם חברים! למה בעצם? האם לא כדאי לחזק את הזוגיות בינתיים?), שבו עם הילדים וספרו להם על הארץ המיוחדת עם החוף המיוחד והמגדלים המיוחדים והאנשים המיוחדים והקפה המיוחד והגשרים המיוחדים שראיתם. העלו את התמונות שבנייד על מסך המחשב ושתפו את הילדים בחוויות שלכם.
אני מאחלת לנו ימים שקטים, חופשות קצרות ומהנות, יציאה טובה וחזרה בטוחה.