כשהיו לנו ארבעה ילדים, החלטנו בעלי ואני לצאת לחופשה בלי הילדים. חופשה ראשונה בלעדיהם. עד אז (כבר היינו נשואים 12 שנים), יצאנו עם הילדים לטיולים של החברה להגנת הטבע בגליל, במדבר, בצפון ובדרום. עשינו פיקניקים ביערות קק"ל וגלשנו בחרמון, אבל הפעם החלטנו שהגיע הזמן לנפוש בלי ילדים.
אז נסענו לנו לכנרת. ארזנו עוד שני זוגות חברים (בלי הילדים) וכמה תיקים, כסאות נוח וצידניות מלאות, והתחלנו בנסיעה צפונה ברכב הגדול של אחד החברים. אחרי שעה אחת בלבד של נסיעה הרגשתי שאני רוצה הביתה. פתאום, אחרי שכל כך רציתי להיות לבד, לא יכולתי בלי הילדים. פתאום התגעגעתי אליהם. וכמובן שגם אמרתי זאת. אני מודה שהתביישתי, ובכל זאת אמרתי זאת. מזלי שיש לי בעל נחוש וגם כזה שמכיר אותי מצוין והוא חיבק לי את הכתפיים ואמר: "יהיה בסדר. זה יעבור לך. עוד מעט מגיעים לכנרת ואז תהני לך מהלבד. והילדים יהיו בסדר".
ידעתי שהילדים יהיו בסדר כי אמא שלי נשארה איתם וכי באמת ידעתי שאני יכולה לסמוך עליהם, ובכל זאת, הלב משך אותי לתל אביב, לדירה הקטנה שלנו, לילדים ולבלגן שהם עושים.
למה לקחת ילדים למוזיאון?
לא חזרנו אחורנית והגענו לכנרת והיה שם פשוט נפלא. בסך הכל יומיים בלי הילדים, אבל חופש. אז עוד לא היו טלפונים ניידים ועל שפת הכנרת לא היה טלפון ציבורי, כך שעברו יומיים בהם בהתחלה חשבתי על הילדים כל שעה, ואחר כך כל שעתיים ואחר כך עבר ערב שלם בו לא חשבתי עליהם, ואז חזרנו הביתה. באותו יום הבנתי שלא רק שהילדים תלויים בי, אלא שאני כנראה תלויה בהם. שלי עצמי קשה הניתוק מהם. אני לא אישה חרדתית ולא דאגנית. אני מכירה את ילדיי היטב ויודעת שהם לא יתעסקו עם גפרורים ולא יטפסו על המעקה של המרפסת, ובכל זאת הניתוק היה לי קשה. הידיעה שאני לא יודעת מה הם עושים בכל רגע נתון. הידיעה שאם הם רוצים אותי לא אמצא שם. הידיעה שאני מוותרת על השליטה. ואז, בכנרת, בפעם הראשונה הבנתי את משמעות הרעיון "בלי הילדים!"
אני יודעת שהיום הורים צעירים נוסעים עם ילדיהם לטיולים בחו"ל ואני תמהה למה? למה הם עושים את זה לעצמם ולילדיהם הקטנים? את מי מהילדים מעניינים מוזיאונים או עתיקות? מי מהילדים יתפעם עם כניסתו לכנסיה עתיקה ומלאת הוד או למעבר דרך יער? כמה שעות הם יכולים לנסוע במכונית (בלי לריב!) כדי להגיע מנקודה לנקודה? איך אפשר להנות עם הילדים מקרוז כשחוששים שהם ירוצו למעקה הספינה? בקיצור, למה לצאת לחופשה עם הילדים? הרי רצינו חופש!
לרגע אל תחשבו שאני מעודדת את עזיבת הילדים לשבועיים כשהם בני שנה או שנתיים, ואפילו בני שלוש או ארבע. ממש לא. אבל לסוף שבוע ארוך, או לכמה לילות בצימר – זה כן. וזה למען הזוגיות. שוכחים לעיתים, בלהט אתגר גידול הילדים, שיש עוד מערכת אחת בבית והיא הזוגיות. היום לא מטפחים אותה מספיק, לטעמי. היום דואגים לילדים עד התרפסות וביטול הצרכים האישיים והזוגיים וגם חוששים להם יותר מדי, וכל זה על חשבון הזוגיות. גם אני לא הייתי צריכה לחכות 12 שנים כדי לעשות זאת. יכולתי קודם. היה כדאי שזה יקרה קודם.
לזכותי נזקפת העובדה שבעלי ואני לא ויתרנו על הזוגיות גם במשך אותן 12 שנים. יצאנו לפחות פעם בשבוע לחברים, לסרט, להצגה, למופע ג'ז, לשבת בבית קפה על שפת הים ולעשות עוד דברים של מבוגרים. אין לי ספק שהילדים, כל אחד בתורו, היו מעדיפים שנישאר בבית, אבל אנחנו ידענו שיש את החיים עם הילדים (שהם החלק העיקרי והחשוב בחיינו) ויש את החיים בלי הילדים. ידענו שאנחנו משקיעים בעתיד: גם מלמדים את הילדים שלהוריהם יש זכות לחופש וגם מעשירים את חיינו הזוגיים.
זוכרים מה עושים בזוגיות?
יש שתי מילים דומות, אך שונות מאד במהותן: חופשה וחופש. חופשה היא תיאור של זמן מוגבל בו עצרנו את עיסוקינו היומיומיים ועשינו משהו אחר, משהו כיפי, משהו מהנה ונעים. חופש הוא הוויה. חופש זה לא מצב יקומי, זה מצב קיומי. אז צאו לחופשה בלי הילדים. לדעתי, הכי טוב בארץ, כי ארצנו יפיפייה ויש הרבה מה לראות ומה לעשות בה. שלושה-ארבעה לילות לבד, פשוט להיזכר מה עושים בזוגיות בלי שנרדמים מול הטלוויזיה או קוראים מיילים. לא יותר משלושה-ארבעה ימים, כדי שהקטנים לא ידאגו יותר מדי ששכחתם אותם. מצד שני, תרשו לעצמכם לשכוח מהם לכמה ימים.
>> בטור הקודם: "לפני שהפכתי למפורסמת, גם מצבי הכלכלי לא היה מזהיר"
לכל הטורים האישיים של מיכל דליות
>> יש לכם שאלה למיכל דליות? תעלו אותה לעמוד הפייסבוק שלה או שלחו למייל family@mako.co.il והיא תשיב לשאלות נבחרות במדור מיוחד