שלושה ימים לאחר מכן, שוב בבוקר של לחץ והזדרזות, פונה אליי אותה בת ומבקשת פתק למורה להתעמלות. למה? "כי שכחתי להביא נעלי התעמלות לשיעור הקודם". אוקיי. שוב הוצאתי דף נקי וכתבתי למורה הספורט הנחמד של החטיבה "אני מצטערת לדעת שבתי שכחה להביא לשיעור הקודם את נעלי הספורט שלה. אני מקווה שדבר זה לא יקרה בשנית. איתך הסליחה. בכבוד רב". הכנסתי למעטפה והילדה טסה מהבית להספיק את האוטובוס.
שלושה או ארבעה ימים אחרי זה, שוב בבוקר כמו כל בוקר, פונה אליי אותה בת ומבקשת פתק למורה לחינוך, שאני יודעת שהיא שכחה להביא כסף לטיול/לוועד/למסיבה (אני כבר לא זוכרת עבור מה), ושגם אתן לה את הכסף בהזדמנות זו. אוקיי, אמרתי לה. שוב לקחתי דף נייר לבן ונקי ושוב התחלתי לכתוב את הנוסח הרגיל שאני כבר מיומנת בו. תוך כדי כתיבתי הרמתי לרגע את העיניים ואמרתי לנערה: "תראי בייבי, אני מאמינה שבשלב מסוים אני אקבל פתק מבית הספר שמזמן אותי לפגישה עם המחנכת או עם היועצת. אני רוצה רק להגיד לך שאם אקבל כזה פתק לא אגיע לבית הספר כי אני לא יכולה להרשות לעצמי להפסיד יום עבודה ואז את תצטרכי להתמודד עם זה לבד", והמשכתי לכתוב את המכתב המנומס וגם זכרתי לתת לה את הכסף שהיא היתה צריכה.
כעבור שבועיים בערך שמתי לב פתאום, שמאז לא כתבתי שום פתק נוסף.
אז מה היה לנו כאן? 1. לא כעסתי. על מה? על זה שהיא שוכחת? יעזור לי אם אכעס? למה לי לקלקל את היחסים עם הילדה ואת מצב הרוח שלה ושלי כבר על הבוקר בגלל שהיא לא אחראית? 2. הייתי כנה. באמת התכוונתי. היתה לי אז עבודה חדשה והיה לי ברור שלא אגיע לבית הספר. אמרתי בליבי שאם אכן אזומן לבית הספר, אתקשר או אשלח מכתב התנצלות אבל לא אגיע. 3. פשוט אמרתי לה, והעניין הוא שהיא האמינה לי. זה הפטנט: לילדים שלי היה ניסיון חיים איתי, שנמשך על פני שנים רבות (מאז ילדותם הצעירה מאוד) שאם אני אומרת משהו – זה יקרה. הבטחה שלי מתקיימת ואיום שלי מתבצע. אני רצינית. ברור שאני אוהבת, ולעיתים מוותרת, שאני מנשקת וקונה קצת מתנות, אבל מילה שלי היא מילה. וכשאמרתי לבתי שלא אגיע היא ידעה שכך יהיה. 4. זה היה המקום, כשלא היה בו כעס שלי (כי כעס תמיד מביא להשפלה של הילד), שלא היה בו איום או זלזול או מלחמה, זה היה המקום בו הילדה הבינה שאם היא רוצה למנוע מעצמה אי נעימויות עם הנהלת החטיבה – עדיף לה לא לשכוח נעלים, ספרים, גופיות, שעורי בית וכדומה.
אל תחקרו, קחו אוויר
הורים יקרים, חלק מאוד גדול מהמריבות שלכם עם הילדים, עם המתבגרים במיוחד, נובע מכך שאתם מנסים בכל כוח למנוע מהם לשלם את מחיר הטעויות שלהם. אז ברור שלא ניתן להם להתנסות בהריון כדי להבין את הטעות וגם לא ניתן להם להתנסות בסמים כדי לפחד מהם – אבל יש המון דברים בהם אנחנו כן צריכים לתת להם להתנסות בתוצאות מעשיהם. מקלחת, למשל, זה אחד מהם: כמה מכם רבים כל ערב עם המתבגרים שלכם ללכת להתקלח. מצחיק לא? לא מזמן שמעתי נער צעיר אומר לאמא שלו "דווקא אני לא מתקלח לך". הבנתם? כאן בכלל לא מדובר על הערך של ההיגיינה, אלא על היחסים עם אמא. דעו לרדת מזה, דעו לתת לו או לה להסתובב ארבעה/חמישה/שבוע ימים בלי להתקלח – בסוף מישהו יעיר להם משהו והם יילכו להתרחץ בלי שתגידו להם. צריך לדעת איפה לשחרר. ושוב, ציטוט של סבא שלי "בחרי את המלחמות שלך".
כבר אמר אריסטו: "הילדים בימינו אוהבים מותרות, אינם מכבדים את המבוגרים ואוהבים לפטפט במקום לעסוק בפעילות גופנית. הם מתנגדים להוריהם ונוהגים בעריצות כלפי מוריהם". לכן:
• זכרו שהם עוברים שינויים פיזיים, שכליים, מיניים, רגשיים והורמונאליים, שהם בעצמם צריכים לעשות איתם היכרות וזה לא קל ולעיתים גם לא נעים.
• הם משתחררים מכם פסיכולוגית באופן סופי, ולכן הם "עם הפנים החוצה".
• הם חווים משבר ואתם דורשים מהם הפגנת בגרות שטרם סיגלו לעצמם. רחמנות!
• הם מפגינים עצמאות על ידי שליליות, כי זו הדרך הקלה ביותר להוכיח לכם שהם יכולים.
• תוצאת השחרור מכם היא בדידות, ולכן החברים שלהם כל כך חשובים בעיניהם.
• הם מצפים מכם להגביל אותם ולנקוט ביד תקיפה גם אם זה מרגיז אותם. לכן עשו זאת!
• הסתכלו להם בתוך העיניים לבדוק אם עישנו ומה. הריחו אותם לברר אם שתו.
• אל תוותרו על מספר ארוחות משותפות בשבוע. בארוחות משפחתיות אפשר לדבר ולראות דברים.
• אל תחקרו. הם שונאים את זה ולכן לא משתפים פעולה.
• ערבו אותם במה שקורה בבית, בתקציב, ביחסים ובדילמות.
• הפסיקו לבקש מהם לסדר את החדר. זה ממש לא מעניין אותם כרגע ואתם רק מקלקלים את היחסים איתם.
• אל תהיו "הורה מבין מדי". הם שונאים את המשפט "גם אני בגילך..." וכדו'. זה הורס את המיוחדות שלהם.
• אל תשימו דגש על פגמים שלהם, אל תקנטרו, אל תצחקו על המראה או החברים שלהם.
• הניחו לדברים הפחות חשובים. אל תריבו על כל דבר.
• קחו אוויר. עוד חמש, שש, שבע שנים זה עובר.