בסדרות האמריקאיות שכולנו רואים מגיל 10 בערך, אנשים בני 20 פלוס גרים רחוק מההורים שלהם, ויוצרים לעצמם מעגל חברים שהוא "כמו משפחה". זה מה שהיה לי בראש כשהחלטנו לעשות רילוקיישן – חגים משותפים, ארוחות מלאות קרקושי צלחות ורעש וצחוק, סירים ליולדת, משלוחי מנות, מטבח עם ריח של עוגיות טריות ושכנות שקופצות לקפה. עכשיו, אחרי כמעט שנה באוסטרליה, אנחנו באמת מתחילים להרגיש שאנחנו מוצאים את המקום הנינוח הזה, אבל בהתחלה זה נראה אחרת. לא לקחתי בחשבון איך הכל נראה אחרת כשאתה "עץ בלי שורשים", מתחיל מההתחלה, משתוקק לקרבה, מנסה ליצור אותה באופן מלאכותי, ובעיקר פגיע מאוד.
בהתחלה מתפשרים
החיים החברתיים כמהגר בקהילה ישראלית גדולה דומים קצת למעמד של מצטרף חדש לפייסבוק. כולם רוצים להיות חברים שלך, חלק גדול תמיד מחפש חברים חדשים, וזה כמו להסתובב ברחוב ראשי עם המון חלונות ראווה ופשוט לבחור. ההתחלה מסחררת. מבטיחה. המבחר עצום. ובהדרגה אתה מגלה עוד מעגל ועוד מעגל ועוד אחד. וכשחשבת שכבר הכרת את כולם, אתה מגלה שזה היה רק קצה הקרחון.
זאת ממש סצנה של פנויים-פנויות. הכל הולך: בליינד-דייטים, שידוכים, שידוכים זוגיים, משפחתיים או פליי-דייטים; פייסבוק, גינה, פורומים, הגן של הילד או מפגשים של ישראלים; כמעט תמיד חוזרים הביתה ממפגשים כאלה, של "חבר מביא חבר", עם מספר טלפון חדש או חבר חדש לפייסבוק. זה אחד היתרונות הבולטים בלהיות כל-כך רחוק מהבית. אם בארץ כל אחד עסוק בחיים שלו, ובקושי יש לו זמן לראות את המשפחה ואת החברים, כאן יש כל-כך הרבה זמן פנוי, וסוף השבוע כל-כך ארוך, שתמיד יש סיבה למסיבה (או לברביקיו של יום ראשון) ורוב האנשים תמיד שמחים להרחיב את מעגל החברים שלהם.
אז הכל טוב ויפה, הרפתקני ומסקרן ומגוון ומעניין ומרגש – אתה פשוטו כמשמעו יוצא מהבית ולא יודע את מי תפגוש היום ועד כמה תהיה לו משמעות בהמשך החיים שלך כאן. אבל בחודשים הראשונים, השפע הזה גם מבלבל ומתיש. מתחת להיכרויות השטחיות האלה אין לך שום בסיס. בארץ יש לך משפחה ורשת של חברים קרובים שמכירים אותך לאורך שנים. יש חברים שעברת איתם משברים ומבחנים ופרידות וחידוש קשר ושנים של חיים. אם נוסף לכל אלה חבר חדש, טבע החיים והשגרה לא מאפשרים התחלה אינטנסיבית, אלא הירקמות של קשר בקצב טבעי, איטי, במרחק בטוח. פה, בחודשים הראשונים, היכרויות חדשות נוצרות לפעמים מתוך בדידות ותופסות אותך רגיש מאוד.
זה כמו לחזור לעולם הדייטינג – ביחד וגם בזוג. בשיחות כנות ובפורומים של ישראלים בחו"ל אפשר לשמוע את התבנית הקבועה. בהתחלה מתפשרים מאוד. העיקר לא להיות לבד, ושואלים את השאלה הנצחית "האם גם בארץ הייתי חבר שלו?". אחר-כך מתחילים קצת להתעייף – שוב להשקיע? רק כדי לגלות שזה לא בכיוון? לא עדיף כבר להיות לבד? ובסוף, לפעמים אחרי חודשים ארוכים, מתחילים למצוא את המקום, לאט לאט, ולהרגיש שייכים. כולם מדברים פחות או יותר על "השנה הראשונה הקשה", ותחושת השייכות היא חלק גדול מאוד מהעניין. בינתיים, וכנראה לאורך כל החוויה הזאת, אתה מתחזק ולומד להכיר את עצמך. לומד שיעור או שניים על מה שחשוב באמת. לומד לסמוך על עצמך ועל דל"ת אמותיך, המשפחה הגרעינית, ולהתמלא מחדש בביטחון העצמי שהתרוקן.
ואז בעלי אושפז
יומיים אחרי שחזרנו מהביקור הראשון בארץ, אחרי כתשעה חודשים במלבורן, נקלענו לסיטואציה קלאסית של "חבר נבחן בעת צרה". בעלי אושפז עם דלקת ריאות, ואני, שכמעט חודש לא הייתי בקשר עם החברים כאן, ובטח שלא הספקתי לפגוש אף אחד (או להתקשר) מאז שנחתנו, ביקשתי בלי היסוס עזרה משמעותית. זה הכרחי, עדיין לא הייתה לי אפילו בייביסיטר אז, ובזמן חירום כולם מתגייסים. כולם מבינים את המשמעות של להיות בלי משפחה, בלי אנשים שבאים לעזור באופן טבעי. חברה אחת באה לשמור על הילדים כשנסענו למיון, חברה אחרת הגיעה להיות איתם למחרת. סימסתי לאנשים שהמצב כזה וכזה, בלי להתבייש, פשוט כדי להכריז שאנחנו במצב שצריך עזרה. בארץ לא הייתי עושה את זה – בארץ יש כבוד ויש מערכת שלמה של ציפיות ואכזבות. וכאן, לבד, אתה לא יכול להרשות לעצמך את כל אלה.
כמו הרבה דברים, גם החיים החברתיים כאן הם סיפור במעגלים. לפגוש אנשים חדשים כשאתה כולך חדש ועדיין מחפש את עצמך, שונה ב-180 מעלות מסיטואציה זהה כעבור שנה. גם אם תפגוש אנשים שהם לא בדיוק מה שאתה רגיל אליו, עכשיו הם פשוט אנשים שונים ממך, ולא השתקפות מאיימת של מי שאתה ושל מי שאינך, או שאינך רוצה להיות. כעבור שנה אתה פתוח הרבה יותר להסתכל רובד אחד עמוק יותר משיכולת בהתחלה, ולהכיר גם את מי שאינו "כוס התה שלך". ולפעמים דווקא מהאנשים האלה אתה יכול להיות מופתע מאוד.
ופתאום אתה מגלה שקצת מצאת את המקום שלך. שאנשים כבר זוכרים עליך דברים, כבר מתעניינים במה התחדש אצלך בנושא האחרון שדיברתם עליו בפגישה האחרונה, והם כבר יודעים להגיד איך אתה "בדרך-כלל". ואם בהתחלה הוזמנת לברביקיו מוצלח בחצר שהיה הצלחה כבירה בכל היבט אפשרי, אבל לא הפסקת לחשוב לעצמך "זה יכול היה להיות יום מושלם אילו רק הייתי פה עם החברים האמיתיים שלי, או עם המשפחה", עכשיו אתה מרגיש כבר קצת יותר שייך. פתאום הסתם-עוד-יום-ראשון הזה, בעיר הכל-כך רחוקה שבלי ששמת לב הפכה להיות הבית שלך, הוא באמת יום מושלם.
>> לעמוד הפייסבוק "להיות הורים טובים" כבר הצטרפתם?