"עדן שרדה 5 ימים, וליאן החזיקה 10 ונפטרה"

בינת וייסמן (36) נשואה ואימא "בפועל לשלושה ילדים ועוד שתיים למעלה". "אני לא עובדת, נמצאת בבית, אופה מאפים ללא גלוטן ומוכרת כי הבנות שלי צליאקיות. בבאר שבע אין מאפיות ללא גלוטן וזה מאוד חסר, פנו אליי וביקשו, אז נרתמתי. היו לי תאומות לפני שתיים עשרה שנה, זה היה הריון ראשון מטיפולי IVF והייתה לידה מוקדמת בשבוע 26, עדן שרדה 5 ימים, וליאן נשארה איתי 10 ימים ונפטרה. כשעדן נפטרה היינו בבית חולים, אבל כשאיבדנו את ליאן הייתי בבית ולא הספקנו להגיע ולהיפרד. היו לי ייסורי מצפון ואחרי תקופה הסתכלתי אל שמיים וביקשתי שהיא תיתן לי רמז שהיא לא כועסת עליי, ואז עף אליי פרפר ענקי, באותו רגע הבנתי שזה סימן לחופש שלי, ומאז אני אוהבת פרפרים וכל הבית שלי מלא פרפרים. הפכתי לסמל לפרפר, כל מי שרואה פרפר מצלם ושולח לי. לאבד תאומות זו חתיכת טראומה, בייחוד שעשיתי טיפולים כדי להיכנס להיריון. כמה חודשים אחרי שזה קרה, הגוף שלי נכנס לסטרס וקיבלתי מחלה אוטואימונית שנקראת גרייבס, זו מחלה של בלוטת התריס. הייתי צריכה לעבור טיפול רדיואקטיבי כדי להרוס את הבלוטה, ואני עם כדורים לכל החיים. אחרי הטיפול הרדיואקטיבי אסור היה לי להיכנס להיריון במשך שנה. אחרי שנה התחלנו שוב טיפולי פוריות וקיבלנו בשורה שאני בהיריון. בסקירת המערכות הראשונה בשבוע 16 גילינו שלילדה יש שפה וחך שסועים. לא תמיד מגלים את זה. בדרך כלל שפה שסועה רואים אבל אם יש חך שסוע קשה לראות, תלוי אצל איזה רופא עושים את הסקירה. אני הלכתי לרופאה פרטית. המודעות לזה הייתה אפסית ולא ידענו מה זה. עשינו עוד בדיקות לוודא שיש רק את הבעיה הזו ואין משהו נוסף. מי שיש לה עובר עם חך שסוע צריכה לעבור וועדת הפלות ואם היא רוצה להשאיר את העובר, היא צריכה לקחת את האחריות על עצמה. הרופאים אמרו שאם יש עובר עם שפה וחך שסוע יכול להיות שיש עוד מומים נוספים והמליצו לי על הפלה. החלטנו שאנחנו משאירים את ההיריון, זו לא הייתה החלטה קשה, הייתי נעולה על זה. איבדתי לפני זה את התאומות שלי ורציתי כל כך ילדים, בגלל דבר כזה אני אלך ואפיל? ברוך השם היא נולדה וזה לא היה מפחיד, אפילו די חמוד, היה חור כזה בפה ואם לא רצתה לאכול, הזרמתי לה את האוכל דרך הפה, בגלל החך השסוע לא יכלה לינוק. היו לה בקבוקים מיוחדים שאכלה מהם"

"שנתיים אחרי, כשנולדה כבר הבת השנייה שלי, קמה עמותת 'שפת הלב'. בזכות הבכורה שלי הכרתי את העמותה ואני מתנדבת בה עד היום. זו עמותה שעוזרת להורים לילדים עם שפה וחך שסועים, והכול בהתנדבות. עושה פעילויות לילדים, נופש לאימהות, מחלקים ערכות לידה, ואביזרים לתינוקות, כולל בקבוקים יקרים שכל אחד מהם עולה 180 שקלים. בזכות העמותה עזרתי להמון הורים לא להפיל ילדים ולהציל חיים. שירז  הבכורה נולדה עם בעיית דיבור, השרירים לא עובדים וצריכים לעבוד עם קלינאית תקשורת, היא עברה ניתוחים לתיקון החך ותיקון שפה אחת. הרופאים קוראים לזה מום, ומום זה משהו שלא ניתן לתקן ולכן זה מלחיץ המון אימהות, וחלקן מוותרות על העובר וזה כואב. קורל הבת השנייה שלי נולדה גם בעקבות טיפולי פוריות, ואחריה הגיעה מתנה מהשמיים - הבן שלי ללא טיפולים ובאופן טבעי. בגלל מה שקרה לי עם התאומות, בהריון אני צריכה להיות בשמירה, אסור לי לזוז כל ההיריון, וכשגיליתי את ההיריון עם עילאי הקטן, קורל הייתה רק בת חמישה חודשים ולא ידעתי איך לתפקד, היה לי קשה לטפל בשתי בנות קטנות ולהיות בשמירה אבל הגיעה מתנה מלמעלה ולא מוותרים עליה. עד ההיריון השני עבדתי במרפאת שיניים במשך 10 שנים כשגיליתי את ההיריון עם עילאי חיים חתכתי משם".

"האובדן בחיינו לא הסתיים עם התאומות. לפני שנתיים וקצת איבדנו את חמי למחלת הסרטן הוא היה דמות מאוד דומיננטית, כמו אבא בשבילי. לפני תשעה חודשים לצערי הרב חמותי היקרה שהייתה רק בת 65 נהרגה בתאונת דרכים כהולכת רגל. היא הצליחה לחמוק מהאוטובוס אבל היה מיניבוס מאחוריו שלא ראה שיש הולכת רגל, והוא נכנס בה בעוצמה, היא נפלה אחורה על גזע המוח, ונפטרה בדרך לבית חולים. חיברו אותה למכשירים והיינו איתה כמה שעות ונפרדנו ממנה. אחרי שחמי נפטר לקחנו אותה תחת חסותנו והיא גרה אצלנו כמעט שנה כי היא לא יכלה להיות לבד בבית. אנחנו לא מעכלים שהיא לא פה, כאילו היא נסעה לטיול והיא צריכה לחזור. אצל חמי איכשהו היינו מוכנים כי הייתה מחלה וידענו שזה הולך לקרות, אבל היא נעלמה בבום, במיוחד לילדים. הקטן שלי היה מחובר אליה כמו לחבל הטבור. כשזה קרה היה קשה לנו לספר להם ולא אמרנו את האמת, אמרנו לילדים, אתם יודעים כמה קשה היה לסבתא, ללב שלה כאב והיא עלתה לשמיים כי היא התגעגעה לסבא. עילאי התחיל להשתנק וממש נלחצתי. ביום ההולדת שלה הרגשנו נכון לספר את האמת על מה שקרה ואמרנו שסבתא הלכה במעבר חצייה ולא שמה לב שהיה אור אדום וחצתה את הכביש ונדרסה, קיבלה מכה בראש ונפטרה. מאז אנחנו מנציחים אותה בפעילויות שונות, אני מאוד יצירתית ועושה יצירות ומנציחה אותה. הם היו סבא וסבתא שאין דברים כאלה. הם גרו לידנו, לא רחוק מאיתנו. היה להם בית".

דניאל יהודה וייסמן (42) "הוספתי את השם יהודה לפני חודשיים כדי להנציח את אימא שלי שקראו לה יהודית. אני עובד ביחידת המחשוב של בית חולים סורוקה בבאר שבע, דרך חברה חיצונית - נס טכנולוגיה. שני ההורים שלי עבדו בבית החולים, כל ביה"ח הכיר אותם. אימא שלי עבדה שם אצל פרופסור 40 שנה ואבא שלי עבד שם 20 שנה עד שיצא לפנסיה רפואית בגלל מה שקרה לו. אחרי המוות של אבא שלי, אימא המשיכה לעבוד שם. אחרי שהתאומות שלי נפטרו היה לי מאוד קשה עם האובדן. עבדתי אז באבטחה, ואמרתי לבוס שאני לא יכול להמשיך לעבוד. בינת מאוד עזרה לי ועודדה אותי, והייתה גם עו"סית נהדרת בביה"ח שעזרה לנו להתמודד עם זה והנחתה אותנו, ועד היום אנחנו בקשר איתה".

בינת: "שאלו אותנו אם לנתק את התאומות ממכשיר הנשמה".

דניאל: "אמרנו שאנחנו רוצים בדרך הטבעית ומה שיקרה יקרה".

בינת: "פעם הן היו בסכנה ופעם היינו באופטימיות, התנדנדנו בין זה לזה".

דניאל: "אנחנו שני אחים ואני הבן הבכור, והתאומות היו הנכדות הראשונות של ההורים שלי, אז גם היה מאוד קשה לראות את ההורים שלי בצער. בינת באמת עזרה לי עם האופטימיות שלה להתמודד עם הכול. אני אדם עם אופי חלש, קשה לי להתמודד עם דברים וגם עם מה שקרה עם ההורים שלי. כשלא חזרתי לעבוד באבטחה, ההורים שלי ידעו שאני אוהב מחשבים, ביררו ומצאו שיש משרה פנויה בסורוקה, הגשתי קו"ח לנס והתקבלתי לעבוד שם. היה לי קשה כי זה היה כמה חודשים אחרי מה שקרה, והייתי צריך במסגרת התפקיד להיכנס לפגייה, איפה שהכול קרה. הלב שלי היה על 360 קמ"ש, בינת עד היום לא יכלה להתקרב לפגייה למרות שהעתיקו אותה למקום אחר, ומאז אני שם".

"לאבא שלי גילו סרטן, ב-2007 הסירו את הגידול בניתוח והוא היה צריך לקבל זריקות לכל החיים. בשנת 2016 גילו שזה חזר ואמרו שהוא צריך לעבור הקרנות. לצערנו הרב, ב-2020 גילו שיש לו לוקמיה, אמרו להורים שלי שזה קרה בגלל ההקרנות מ-2016. תיקנו משהו והרסו משהו אחר. רק אחדים שורדים לוקמיה. הוא היה צריך לעבור השתלה של מח עצם וחיפשו תורם. סוג מח העצם שלו היה נדיר והיה קשה למצוא תורם במאגרים. אני נמצאתי הכי מתאים להשתלה, כמובן שרציתי להציל אותו ואת החיים שלו. הוא עבר טיפולים קשים להרוס את המח עצם שלו ולקבל את שלי, סבל חודש ואז הגיע היום שהייתי צריך לתרום לו. במשך שש שעות הייתי מחובר למכונה ששואבת את המח עצם שלי. אחרי יומיים נעשתה ההשתלה, חיכו חודש כדי לראות אם נקלט והכול בסדר ושחררו אותו. אמרו לי שיכולים להיות סיבוכים ולא אמרו בדיוק מה. אחרי חודש וחצי התחיל לעלות לו חום, והופיעו שלפוחיות באזורים בגוף, עשו לו בדיקות ומסתבר שקיבל סרטן לימפומה, כתוצאה מההשתלה. הגוף תקף את עצמו. הרופאה אמרה לנו שזה סרטן נדיר, נתנו לו טיפול אבל יכול להיות שזה היה מאוחר מדי. אחרי שבועיים שהתחיל את הטיפול, המצב התחיל להידרדר. אימא שלי התקשרה בוקר אחד וביקשה שאני ואחי נגיע. ההורים שלי קיבלו החלטה להרדים ולהנשים אותו, כדי שיהיה סיכוי שהוא ישרוד וניתן יהיה לטפל בו. אחרי 12 יום הוא נפטר. זה היה סיוט. אימא שלי התקשרה ואמרה שזה יקרה ברגעים הקרובים ושנבוא. במקום לחכות שיתעורר, יומיים שלמים חיכינו שימות, כי אמרו שאין מה לעשות, היה גיהינום. האובדן היה קשה לאימא שלי, אמרתי לבינת שאני מפחד עליה כי אני יודע כמה היא קשורה אליו ולא יודע כמה תוכל לשרוד. הם היו 43 שנה ביחד. הגיעו שניהם נשואים טריים לארץ, עלו בשנת 78 ובנו אימפריה".

"זו הייתה החלטה שלנו שאימא שלי תבוא לגור אצלנו, אמרנו לה שאנחנו רוצים אותה פה. ראיתי במו עיניי כמה היה לה קשה. ביום התאונה היא הייתה אמורה לאסוף את הנכדה שלה, הבת של אחי מהגן. היא תמיד אהבה ללכת ברגל. היא לא לקחה איתה תעודת זהות אבל הטלפון היה איתה, אז היא הגיעה לבית חולים כאלמונית. אחי התקשר אליי בבהלה ואמר לי שאימא שלי והבת שלו היו אמורים להיות בבית בארבע וחצי, אבל הוא בא הביתה ולא ראה אותם, וניסה להתקשר אליה והיא לא ענתה. בסוף מישהי ענתה לו ואמרה שהיא הגיעה לבית חולים ושמישהו מהמשפחה יגיע דחוף. רצתי מייד למיון לברר מה קורה ואמרו שהגיעה מישהי אלמונית, הביאו את מנהל המחלקה של כלי דם, שם היא עבדה, כדי לזהות אותה, לפני שהגעתי. הרופא קרא לי ואמר שהיא נפגעה חזק בראש ויש לה דימום רציני, הוא הסביר שאו שהולכים לנתח אותה וזה ייגמר במוות או שהיא יכולה עוד יום יומיים לשרוד ולהישאר צמח. אלו האפשרויות ושנחליט מה אנחנו רוצים. הביאו נוירוכירורג בכיר ושאלתי אותו אם יש מה לעשות, הוא אמר שלא ושהוא מצטער. העבירו אותה לטיפול נמרץ, עד היום אני גם לא מסוגל להיכנס לשם. היא הייתה עם מכונת הנשמה ואמרו שאין מה לעשות, אתם צריכים להמתין, כי אם גזע המוח נפגע, אין בנאדם. אחרי חמש שעות היא נפטרה. דיברנו עם המשפחה הקרובה והם באו להיפרד ממנה. אני עדיין מתאושש. חזרתי לעבודה אחרי 3 שבועות, אני חי על אוטומט, מה שמחזיק אותי זה הילדים שלי ובינת, שגם עכשיו כמו בעבר תומכת בי, מייעצת לי ומנחמת אותי. אם לא הייתה לי התמיכה שלה אי אפשר לדעת מה היה קורה".

בינת: "אני אופטימית. גם אם קורים דברים אני לוקחת את הקושי, נותנת לו מקום ולא נותנת לו להתגבר עליי. אני מתחזקת וממשיכה הלאה. מתוך הקושי שלי אני אוהבת לעזור לאחרים, זה נותן לי כוח. עברתי ילדות לא פשוטה וקיבלתי את בעלי במתנה ואת ההורים שלו, זה עדיין קשה אבל צריך להמשיך בחיים עם כל הקושי כי הם לא רוצים שנהיה אומללים ועצובים".

דניאל: "ההורים שלי היו אנשים שאין כמותם. מלאי נתינה, אהבת חינם. הם ביטלו את עצמם ונתנו למען אחרים. תמיד באו להיות עם הילדים. בגלל שעבדו בבית חולים כל מי שהיה צריך עזרה כמו לקבוע תור ופנה אליהם, קיבל שירות מיוחד בשעות לא שעות. הם עשו הכול כדי שלא יחסר לנו כלום. חבל שהם לא פה, לחוות איתנו את הנכדים. הם חיכו לבת מצווה של שירז, רצו לעשות לה בת מצווה מהסרטים ואנחנו מתכננים לעשות משהו לזכרם בבת המצווה".

נשואים: בינת: "הכרנו באיי סי קיו, התכתבנו שם בצ'אט".

דניאל: "יש טווח גילאים של חיפוש חברים, הייתי בן 24 וחיפשתי חברים מגיל 18-24".

בינת: "ואז הוא מצא אותי".

דניאל: "התכתבנו ודיברנו"

בינת: "היו טלכרטים ולא היו וואטסאפים, מרגיש שזו תקופה קדומה".

דניאל: "שלחתי לה את הפנים ולה לא הייתה תמונה אז נפגשנו כמו בפגישה עיוורת".

בינת: "הוא שלח לי את התמונה שלו ואני לא שלחתי, כי לא הייתה לי, גם התביישתי בעצמי כי היה לי אקנה, הביטחון העצמי שלי היה ברצפה, אבל הוא קיבל אותי כמו שאני. גרנו די קרוב אחד לשניה, אבל לא הכרנו לפני והסתבר שהמשפחות שלנו מכירות, היינו בהלם. אני הייתי בת 18 והוא בן 24".

דניאל: "הפגישה הייתה בסוף יולי שנת 2004. נפגשנו במזרקה שהייתה קרובה אליי ודיברנו קרוב ל-3-4 שעות, כשהסתיימה הפגישה אמרנו שנדבר מחר, שנינו ממש נהנינו מהשיחה עצמה. שבוע אחרי שהכרנו באתי אליה עם פרחים ואמרתי לה שאני אוהב אותה. אחרי שנתיים הצעתי לה נישואים ואחרי שלוש שנים התחתנו. בחרנו את התאריך ה-23 לאוגוסט, שבו הפכנו להיות חברים".

ילדים:

שירז (10) – בינת: "היא ילדת קשת, ככה קוראים לילדים שמגיעים אחרי אובדן. היא הכוכבת של הבית".

דניאל: "היא מאוד קשורה אליי, היא רוצה רק את אבא כל הזמן"

בינת: "כי אבא מפנק ואימא יותר קשוחה. היא ילדה של אבא, מה לעשות. היא מפונקת, עברה הרבה טיפולים וניתוחים ולרובם אני הלכתי איתה כי הוא יותר עדין ויותר קשה לו. צריך להיות אסרטיבי ולא לוותר, והיא מאוד עקשנית, מזל אריה, ראש בקיר. יש לה ביטחון בשמיים כי חינכנו אותה ככה. ילדים זה עם רע וחששנו שבגלל השסע יצחקו עליה, אבל היא מתה על עצמה, אוהבת לרקוד ולשיר ואת נועה קירל. שיגעתי את הסוכן של נועה קירל והשגתי לה ברכה מצולמת מנועה קירל ליום ההולדת. היא לא הבינה איך עשיתי את זה, אמרתי לה שאני אעשה הכול בשבילה. היא קסם של ילדה, פלפל, דעתנית, יודעת לעמוד על שלה. תמיד מראה לנו מי הבוס בבית".

קורל (8) בינת: "לומדת בכיתה ג', עולם אחר, ילדה עדינה כמו שהייתי פעם. חמודה, לומדת טוב. שקטה ומופנמת, ביישנית, אבל כשצריכה להיות פלפל היא פלפל".

עילאי חיים (7) בינת: "קסם של ילד, קיבלנו אותו במתנה. הוא ילד מאוד חכם, יש לו זיכרון צילומי והוא יודע לתכנת, להתקין תוכנות ולסדר את המחשב, טוב בלימודים, הוא זוכר את כל השיעורים, שובב מתוק".

ריו כלב פינצ'ר מעורב בתחש, בן שנה . בינת: "היה לנו כלב 12 שנה לפני שנולדו והוא נפטר לפני שנתיים והיינו מאוד קשורים אליו זה היה מאוד קשה. שנה לא היה כלב ואחרי שנה הבאנו את ריו והחזרנו את השמחה לבית".

דניאל: "לא ראיתי הרבה זוגות כאלה, שנינו אוהבים חיות מחמד בעיקר כלבים".

בינת: "אנחנו חוגגים לו יום הולדת ומתייחסים אליו כמו לילד".

מגורים: דניאל: "גרים בנווה זאב בבאר שבע, בבית משלנו, 5 חדרים. זה בניין משותף. עברנו כמה דירות. בשנה הראשונה גרנו אצל הוריי. לפני שהתחתנו, בינת עברה לגור אצלי ביחד עם הוריי. שנה אחרי הנישואים עברנו לבית משלנו".

סדר יום: בינת: "קמים, מארגנים את הילדים למסגרות, אני מתעסקת בדברים שלי ודניאל בעבודה. אני אוספת את הילדים מהמסגרות, שיעורי בית, מקלחות. שגרה רגילה. אנחנו לא משפחה שמטיילת הרבה, יש לי פוביה מכבישים. הוצאתי רישיון לפני שלוש שנים וכשאני נוהגת יש לי פחד. הוצאתי רישיון רק כי אבא שלו לחץ עליי".

דניאל: "מאז שהכיר אותה הוא אמר לה שתוציא רישיון".

בינת: "לקח לי 10 טסטים לעשות את זה, יש לי פחד מאיך שנוהגים בכביש במיוחד מחוץ לעיר, ואם אני נוסעת ולא אני נוהגת אז כל הנסיעה אני בלחץ. בית הספר ממש מול הבית שלנו אבל עדיין נוסעים אליו כי התיקים שוקלים המון ויש לי בעיה בברכיים. עברתי ניתוחים שלא צלחו ואני סובלת וזו הסיבה העיקרית. דניאל חוזר בחמש וחצי ואז השגרה מתחלקת בינינו".

דניאל: "ואז אני בא למשמרת שנייה".

בינת: "הוא אחראי על השכבת הקטן וארוחות ערב ואני משכיבה את הבנות ומשאירה לו את כל הכלים".

דניאל: "מזל שיש מדיח".

בינת: "ברוך מוציא המדיח".

מה אוכלים בבית? בינת: "כל הבית כמעט ללא גלוטן כי גם קורל צליאקית. פשוט מכינים עם תבלינים ללא גלוטן. יש פסטות מתאימות. זה מאוד יקר להיות צליאקי אבל לא חסר. שירז בעייתית עם האוכל, כל היום שניצל עם אורז או פירה וביצים. מאוד קשה לגוון לה אוכל. קורל ועילאי חיים אוהבים לאכול. אנחנו בעיקר אוכלים עוף, קציצות בקר לפעמים אני ודניאל סטייק אנטרקוט".

חלוקת התפקידים: בינת: "דניאל אחראי להשכיב את הקטן, אני אחראית על הרוב שזה כולל שיעורים וילדים וכל מיני פעילויות והוא גם על האוכל ומקלחות כשהוא חוזר, והוא גם 'שר האוצר', אין לי כוח לכאב ראש הזה".

דניאל: "לפעמים אני מנקה ושוטף".

בינת: "הכול מתחלק, הכול ביחד. אין נטל על מישהו, שנינו עושים כביסות, אני מבשלת והוא טוב בטוסטים וחביתות".

תחביבים: בינת: "יש לי מלא. אני מציירת, אוהבת לבשל, אוהבת ניקיון, בלגן כאן ואני לא חולת ניקיון אבל אוהבת שמסודר ונקי. אני גם מאפרת, למדתי איפור ועכשיו אני עושה השתלמות. לא אפתח עסק אבל מה שבא ברוך הבא".

דניאל: "אני אוהב לישון, היה לי תחביב מאז שהייתי נער לשחק כדורגל במחשב, בשנתיים שלוש האחרונות עם כל מה שקרה לנו זה הוציא את הרוח מהמפרשים".

בינת: "הוא אוהב לדבר הרבה".

קורונה: בינת: "היה מאתגר, בעיקר בשבילי כי דניאל היה בעבודה ואני הייתי בבית עם הילדים והלמידה מרחוק ואימא שלו הייתה אצלנו וזה היה קשוח. לא נדבקנו בקורונה, לא חיסנו את הילדים. התחסנו כי אימא שלו ביקשה והיינו נגד זה אבל לא רצינו להכביד עליה במצב שהיא הייתה והסכמנו. היה מאתגר עם הלימודים והשיעורים מרחוק, וויתרתי על כל הזום-שמום, אמרתי למורים שזה קשה עם שלושה ילדים להתחבר לזום, והיו מריבות על הטאבלט והמחשב. ביקשתי מהם את הלו"ז ועם כל אחד ישבתי ועשיתי את המטלות ללימודים ושלחתי למורים, הייתה תקופה קשה. אי אפשר לצאת לשום מקום, את תקועה בבית. בסוף כן נדבקנו בינואר כשכבר נפתח כמעט הכול, חוץ מעילאי חיים למרות שניסינו להדביק אותו, זה לא הלך. הוא אפילו ליקק מהסוכריה של קורל ולא נדבק. היה שיגעון עם התו הירוק, פשוט כאב ראש, ואם מישהו נשאר בבית אז השני התלונן למה אני הולך והוא לא. זה היה יותר מדי, עשו מזה סיפור יותר ממה שהיה".  

מטלות הילדים: בינת: (צוחקת) "מנסים להטמיע להם קצת אבל הם די מפונקים. הם עושים כשמבקשים מהם לקפל מגבות או לסדר את החדר, אבל צריך לשחד אותם, אנחנו אשמים. אני אוהבת את הסדר והניקיון שלי גם כשמישהו בא ועוזר לי וזה לא במקום - אני מתעצבנת ומעדיפה שלא יעשו כלום. זו הפרעה. אני צריכה להרפות אבל קשה".

אאוטסורסינג: בינת: "אין כרגע חוגים, אין עוזרת, אין מורה פרטית, אני מורה פרטית ומלמדת אותם ועוזרי ניקיון זה שנינו".

ערך מרכזי בבית: בינת: "לתת כבוד לכל אדם לא משנה למי, זה הערך העליון. לתת, לפרגן, להעריך ,להגיד מילה טובה, להיות כנים, להגיד את האמת ולא לדבר מאחורי הגב".

דניאל: "כשיש ויכוח תמיד מוצאים את האמצע ומגיעים לפשרות".  

מה בסל רגשות האשמה: בינת: לדניאל יש אבל זה יכול לקרות לכל אחד. לפני 4 שנים בערך קרתה תאונה ביתית. דניאל חיפש משהו במיטה וקורל הייתה מאחורה והוא לא ראה והוא סגר את המיטה על היד שלה ונקטע לה חלק מהציפורן והוא האשים את עצמו. לא כעסתי עליו, אני יודעת שהוא רגיש. חיבקתי, תמכתי ואמרתי לו תגיד תודה שהראש שלה לא היה שם והוא חושב שהיא תשנא אותו כל החיים ולא תסלח לו אבל הראייה שלי שונה". דניאל: "בנות זה לקים וציפורניים". בינת: "לא רואים את זה בכלל, זה לא בולט".

דניאל: "יש לי עוד אשמה לגבי אימא שלי".

בינת: "אימא שלי לא אישה בריאה והייתפהה  תקופה, הבאתי אותה כדי לשקם אותה. היא לקחה הרבה כדורים והייתה על סף התמוטטות נפשית. ליהודית, אימא של דניאל היה קשה ששתיהן כאן אצלנו ביחד, והיא החליטה שהיא חוזרת הביתה, ומנסה לראות איך יהיה לה  לבד בבית".

דניאל: "תמיד היה לנו פחד שתהיה לבד ויהיה לה קשה להתמודד".

בינת: "היה לה קשה אבל אמרנו לה שהיא לא צריכה ללכת, והבית כאן שלה. פינינו את החדרים וישנו בסלון כדי שלכולם יהיה טוב. לא הפריע לנו איפה לישון, אבל היא החליטה שהיא חוזרת ולא יכולנו להכריח אותה להישאר כאן, דניאל לקח את זה קשה וחושב שהתאונה קרתה לה בגלל שהיא עברה, אבל זה גורל של בנאדם וזה פשוט קרה, האשמה לא עלינו".

דניאל: "אחרי 11 חודשים היא חזרה לבית שלה, ואחרי שלושה חודשים הייתה תאונה". בינת: "היא הייתה מאוד פסימית, בגלל זה לא רצינו שהיא תהיה לבד".

דניאל: "היא לא יכלה להיפרד מאבא שלי, זו הייתה אהבה של פעם בחיים".

כמה משתכרים: בינת: "דניאל מרוויח, אני לא עובדת. התחלתי את האפייה בתור תחביב בגלל שהבנות צליאקיות. פתחתי קבוצת וואטסאפ ב-2017 והקבוצה גדלה והתחלתי לאפות. מכרתי לפני הקורונה ואז זה נפסק ועכשיו לחצו עליי להמשיך למכור ולא יכולתי לסרב אז התחלתי למכור שוב, בגלל שהמחירים כל כך יקרים לצליאקים. הקמח יקר ואני עושה כמעט במחיר של לחם רגיל, רווח לא ממש יוצא אבל אני מכסה את עלות הקמח – 30 שקלים, אין ממש רווח, אני לא מסוגלת לתמחר יקר".

דניאל: "זה האופי שלה".

בינת: "זה עושה לי טוב על הלב לדעת שהילדים הצליאקים אוכלים, זה הרווח שלי".

דניאל: "אני מרוויח 8.500 ברוטו".

לאן הולך הכסף: בינת: "לבית, מזון, וכל השאר הוצאות שוטפות".

מגבילים בזמן מסך: בינת: "ניסינו. יש אפליקציה והגבלתי עד שש וחצי ואז כשנגמר הזמן הם אומרים 'תפתחי לי' ואני פותחת כי הם חופרים. אני חלשת אופי אני יודעת".

על מה רבים: בינת: "זה לא קורה הרבה, יותר על דברים סתמיים שלא מסכימים בינינו, לדוגמה רציתי לעשות ארוחה משפחתית ובגלל שדניאל עדיין באבל וזה לא היה הרבה זמן אחרי שאימא שלו נפטרה היה לו קשה לארח, אני אמרתי שזה לא פייר שכל הזמן מתארחים ואז הייתה מריבה ענקית והגענו לפשרה – לארח, וזה היה ממש כיף. אבל בעיקרון לא רבים הרבה".

דניאל: "ויכוחים קטנים".

בינת: "גם לא מושכים את זה יותר מדי".

קווים אדומים: בינת: "אלימות, ודיבור לא יפה".

מפלס עצבים: בינת: "כשלא מקשיבים וכשלא מכבדים".

דניאל: "כשהילדים לא מקשיבים ולא ממושמעים".

בינת: "לדור של היום יש מלא מידע והרבה דברים שלנו לא היו, כמו הטלפונים והצעצועים, ויש להם דרישות. כשמסבירים להם שאי אפשר לקבל הכול הם מתבכיינים ורוצים כאן ועכשיו וזה מעצבן, הם יושבים לך על הראש".

סופי שבוע: בינת: "בעיקרון זה זמן מנוחה. אני בשישי מבשלת ובשבת אם אין משהו מיוחד כמו לבקר את המשפחה, אני נחה".

דניאל: "ואני מכין להם ארוחת בוקר".

בינת: "אנחנו עושים קידוש אם אנחנו הולכים לאחי הגדול, מעבר לזה פחות".  

הזמן המועדף עליכם במהלך השבוע: בינת: "יש לנו זמן שקט ביחד כשהילדים ישנים, כי לפני זה הוא בעבודה ויש אחרי מרתון עם הילדים. זה הזמן שלנו עם עצמנו ואנחנו לא יוצאים ומבלים כי גם אין מי שישמור לנו על הילדים. בעבר היה יותר וגם אז לא יצאנו. אימא שלי גם עזרה פעם. אנחנו לא מבקשים יותר מדי, לא מנצלים, לא נעים לנו, אנחנו לא רוצים להעיק ולהפריע".  

זמן איכות זוגי: בינת: "כשהם ישנים אנחנו רואים סרט, באינטימיות או סתם מדברים".

דניאל: "בגלל התקופה הקשה אני משתף אותה בהרבה דברים, היא סוג של פסיכולוגית. חברה לחיים ולא רק אישה או בת זוג".

בינת: "תמשיך דניאל.. זו זכייה הדדית".

דניאל: "יש לנו גם את יום שישי, ומנצלים את הזמן שהילדים בבית ספר".

בינת: "הזמן זוגי שלנו זה קניות בסופר או לצאת לאכול ארוחת בוקר ביחד".

דניאל: "זה הזמן שבתי קפה מרוויחים הרבה. אמרו לנו שהרבה נפרדים ומתגרשים אחרי אובדן ושאנחנו השראה לזוגות אחרים".

זיכרון משפחתי נעים: בינת: "הלידות. ההצלחה להביא ילדים לעולם אחרי האובדן זה משהו שלא מובן מאליו. ברגע שחווים אובדן' הפחד לאבד שוב הוא גדול וחיכיתי בכל הריון שיעבור שבוע 26 רק כדי לראות שאני אצליח והגוף לא יבגוד".

דניאל: "להגיע תמיד לשבוע 36"

בינת: "עם שירז סחבתי 38 שבועות, עם קורל 37 ועילאי 36. איתו סחבתי בכוח כי שלושה ימים לפני הייתה פתיחה ואמרו לי לנוח ולא יכולתי לסבול את זה יותר, היה לי קשה. בגלל החוויה שהייתה לי, לא קניתי דברים לילדים עד שהייתי בטוחה שאני אלד. כשהייתה לי פתיחה ואמרו לי תנוחי, הלכתי לקנות בגדים לברית. עשיתי שופינג עם צירים, ונסעתי לבד עם כל השקיות במונית לחדר לידה, הגעתי עם פתיחה 4, דניאל היה בעבודה, והילדים במסגרות. הודעתי לו שאני בחדר לידה ושיבוא לקחת את השקיות, ועילאי חיים נולד אחרי כמה שעות".