שיר אילת (51), אם יחידנית לשני ילדים, מייסדת "ביחד בדרך שלך". "היום אני מלווה שכירים ושכירות בני 50-40 שאחרי שכבר עשו קריירה, החליטו שהם רוצים ללכת אחרי הלב. אני באה מההייטק והקהל שלי משם אבל לא רק, הפחד הכי גדול של מי שיוצא מכלוב הזהב הוא לא לפגוע ברמת החיים מבחינה פיננסית, ואני מלווה אותם במהלך בכל התחנות - מהשלב הרגשי והמנטלי ועד השלב הפרקטי.
"עד לפני חמש שנים הייתי שכירה, סמנכ"לית משאבי אנוש של אמזון בישראל, וליוויתי את כל מהלך ה-HR שלהם. במהלך הקריירה שלי, שהייתה כולה בתפקידי משאבי אנוש, הייתי בארה"ב מטעם חברה אחרת בבוסטון, וכשנולדה הבת השנייה שלי כבר היו לי סימני שאלה אם אני חוזרת או לא, כי המחשבה לצאת לעצמאות ישבה קודם. לא יכולתי לראות את עצמי עושה את זה עד הפנסיה, זה גרם לי לאיבוד אוויר ונשימה, כי אני בן אדם יצירתי ויש לי הרבה רעיונות ומשהו כבר השתנה. בתפקידי משאבי אנוש אתה צריך לייצג את המערכת, אני המערכת, ובמערכות גדולות המרחק ביני לבין מקבלי החלטות היה גדול. מעליי היו הרבה דרגות, והתחלתי להרגיש שקורים דברים שלא יושבים עם האני מאמין שלי. הייתה התנגשות פנימית עם הערכים שלי בתוך עבודה בקורפורייט אמריקאי ולא בפעם הראשונה. הרצון שלי לעשות שינוי התחיל שבע שנים לפני שעשיתי אותו. אלו תהליכי התפתחות אישית והגשמה והם יכולים לבוא בכל מיני דרכים וצורות. אחרי שהבאתי את הילדים ומימשתי את האימהות, יכולתי להתפנות ולחשוב על עוד מקומות שאני רוצה לממש".
ילדים
עופרי (7.5) בכיתה ב'. "ג'ינג'י שהוא לב מהלך, אין דרך אחרת לתאר אותו, נותן 'כיף' לשומר בשער ואומר בוקר טוב למנהלת, ואם ילד לא בא לכיתה הוא מתקשר אליו ושואל מה שלומו. בכל אירוע של ילדים המפעיל אומר לי כמה שהוא מיוחד".
זואי (5), בגן חובה. "גם היא ילדה מיוחדת בדרכה. באחד הימים שהייתה אזעקה בלילה היא התעוררה ואמרה 'איפה כולם? כולם פה?' מתוך שינה. אוהבת לעזור ולסדר ושהדברים קורים בדרך שלה, ויש ביניהם יחסי אחים בריאים. את זואי אני משתדלת לשתף בדברים שאני עושה במטבח, כי היא ממש נעלבת אם אני אופה ולא קוראת לה, היא יותר תזזיתית ולא יכולה לשבת מול מסך יותר מ-20 דקות, היא צריכה אקשן, יש לזה צדדים טובים ופחות טובים, היא לא מתמכרת אבל אני נדרשת להעסיק אותה הרבה יותר".
קריירה: "חיפשתי להגשים את עצמי מקצועית ולהתעסק במה שמעניין אותי ולשלב את זה עם אימהות נוכחת. היו לי כל מיני כיוונים, אחד מהם היה ללוות שכירים לעצמאות, אבל עוד לא עברתי דרך בעצמי כדי לעשות את זה, אז הלכתי על משאבי אנוש וייעוץ ארגוני, הד האנטרית, וזה מה שעשיתי בשלוש השנים הראשונות, עבדתי כעצמאית בכמה חברות במשרה חלקית, ותוך כדי ראיתי שהתשוקה עברה ממקום של לייעץ לארגונים מעולמות ה-HR לאימון אישי, ללוות אנשים פרטיים במסע הזה, וזה הגיע כי לא מעט אנשים בגיל הזה פנו אליי ושאלו איך עשיתי ומה עשיתי ואיך הם גם רוצים ומפחדים, וקולגות עצמאיות התחילו להתייעץ וראיתי שאני נהנית לדבר על זה ולעזור לאנשים, ושם החלטתי שזה יהיה המאה אחוז של העסק שלי.
"ממש לפני המלחמה התחלתי לעשות את זה, סגרתי את עסקי הייעוץ האחרים ותכננתי חופש גדול עם הילדים, חגים, ואז להיכנס במלוא העוצמה, המציאות הייתה קצת שונה וחששתי שאף אחד לא ירצה לצאת לעצמאות עכשיו, כולנו כאומה היינו בטלטלה גדולה. לשמחתי, היו כמה לקוחות בודדים שכבר ליוויתי לעצמאות, אז הדרך להחזיר את עצמי לפוקוס היתה לעזור להם, להיות איתם שם כשיר, לא כמאמנת עסקית בתשלום, וזה מה שעזר לי להרים את הראש ולהבין שאני ממשיכה בדרך שלי ולא חוזרת לאזור הנוחות.
"אם אני מסתכלת על הקריירה שלי, הצעד הראשון היה לעזוב תפקיד בכיר עם משכורת גבוהה, והפעם השנייה בתור עצמאית להחליט שאני שמה בצד עסק שהכניס הרבה כסף וללכת בעקבות הלב והתשוקות שלי. אני בונה קורס דיגיטלי איך למצוא עסק שמבוסס על תשוקה בעזרת AI כי אני אוהבת טכנולוגיה. זה מה שאני אוהבת בעצמאות, אני בן אדם יצירתי, אני מחברת עולמות ומייצרת משהו. בארגונים מכוונים עד רמה מסוימת של יצירתיות, אין להם סובלנות וטולרנטיות לדבר על זה. בסוף התעייפתי מהמלחמות, והגעתי לשלב שאמרתי שלא מתאים לי יותר לדברר החלטות שאני לא מאמינה בהן. גם בשוק של אנשים פרטיים אפשר להגיע להכנסות יפות. כשיש צורך אמיתי ואני נותנת מענה אמיתי".
מגורים: "בתל ברוך צפון, בדירה שכורה, הילדים נולדו כשכבר גרתי פה, אני גרה בשכונה כבר 12 שנה. כשחזרתי מבוסטון חיפשתי משהו שיזכיר לי אותה ואיכשהו הגעתי לכאן. כשהילדים נולדו נשארתי, כי יש פה משהו נוח מבחינת המסגרות והגינות".
מה אוכלים בבית? "בבוקר עופרי אוכל קורנפלקס עם חלב ואני שותה קפה. באמצע השבוע הם במסגרות ובערב אוכלים ביצה, גבינה, סלט - הדברים הסטנדרטיים. בסופי שבוע אנחנו משתדלים לאכול יחד שלושתנו או עם חברים או משפחה, תמיד כיף לנו לארח, אבל בשישי בערב משתדלים לעשות ארוחה, בולונז, קציצות ושניצלים עם צ'יפס, תמיד לוקח, ויש לילדים גם ממתקים שהם אוהבים כמו חטיפי אנרגיה. אני מבשלת לעצמי במהלך השבוע, אוכלת לרוב אורז וחזה עוף, סלט, דג. אני עובדת מהבית אז משתדלת לשמור על שגרת ארוחות בריאה ופחות ג'אנק. כשבאים חברים לילדים מזמינים פיצה שיהיה להם כיף ונחמד, זואי אוהבת רק 'פיצה מהשליח'".
אאוטסורסינג: "יש מישהי שבאה לעזור בסדר וניקיון הבית באופן קבוע, ויש ילדה מהשכונה שאני נעזרת בה פעם בשבוע לבייביסיטר. בתקופה האחרונה פחות יוצאת, ואם יוצאת אז בייביסיטר או מבקשת מאחותי שגרה לא רחוק שתעזור לי. בגדול באמצע השבוע זה יותר כדי לתת לי כמה שעות של עבודה או דברים שאני צריכה לעשות. ההורים שלי גרים בקריות, הם בני 78. מעדיפה כרגע שלא יצאו אפילו לקניות כי מה שקורה בחיפה ובמפרץ מלחיץ, אבל בדרך כלל היו באים אליי פעם בשבוע, ואחת לכמה זמן הייתי לוקחת את הילדים אליהם לסופ"ש, כי לבד זה אינטנסיבי".
גבולות: "בשמונה וחצי הם ישנים, נורא קל להישאב, בטח בחופשות וכשיוצאים מהשגרה, ממשיכים לשחק או לראות טלוויזיה. אני אומרת להם, 'עד עכשיו היה הזמן שלכם, עכשיו אמא צריכה את הזמן שלה לעצמה', רגע להתחבר לעולם, לקרוא ספר, לראות סרט, אני מקפידה על זה. עם הילדים אני בן אדם של שגרות, גם בוקר גם ערב, אוכלים ומתקלחים בשעה מסוימת, יש זמן לכל דבר, אני מאמינה בגבולות וזה שומר עליהם ועליי".
תחביבים: "אני סקרנית ואוהבת ללמוד, התחביבים שלי סביב עולמות התפתחות אישית או התפתחות בכלל, עולם התודעה מעניין אותי, קוראת המון ספרים בנושא, טכנולוגיה, כלים של AI שיכולים לקצר זמן ולפשט תהליכים. יהיה יתרון למי שיידע איך לעבוד עם הכלים האלה, להשתמש בהם כדי לשפר תהליכי עבודה ולשדרג שירותים. חוץ מזה, אני אוהבת את שלמה ארצי, ופעם בשנה הולכת להופעה שלו, אוהבת לקרוא ולהיפגש עם חברים".
ערך מרכזי בבית: "שיתוף, חברות, יצירתיות. הבן שלי כתב סיפורים, ועשיתי לו בקנבה איורים. בשבוע הבא נעשה סדנה על איך לכתוב סיפור עם AI ולפתח משחקים, זה משהו שמעניין אותו. אני מזהה את תחומי העניין שלהם ומחזקת אותם במקומות האלה".
מה בסל רגשות האשמה: "אני לא בן אדם חרדתי אבל עם הילדים אני אנטי קורקינט, לא קניתי להם אף פעם ועופרי עדיין לא יודע לרכוב על אופניים, ניסיתי ללמד אותו אבל לא התעקשתי. לאחרונה אמרתי לעצמי, 'איזו אמא גרועה, תראי מה עשית לו'. לפני כיפור ביקשתי ממנו סליחה שהוא לא יודע לרכוב על אופניים ואמרתי שזה לגמרי באשמתי. ביום כיפור הוא נפגש עם הילדים בכיתה שרכבו על אופניים והוא רץ לידם. בא אליי הורה ואמר, 'הילד אצן, רץ יותר מהר מהאופניים'. גם עופרי אמר שהוא אוהב לרוץ וזה בסדר מבחינתו. למרות שמצאנו את הטוב בזה, אני עדיין מתבאסת".
קורונה: "בדיוק כשהתחילה הקורונה הייתי אמורה לחזור לעבודה מחופשת לידה, ולא חזרתי. זה היה הדבר הכי נכון שיכולתי לעשות, כי לא יכולתי להתמודד עם משרה מלאה בכירה. ההחלטה לא לחזור התקבלה לפני, ואני מודה שהקורונה לא גרמה לי לחשוב 'מה את עושה עכשיו, את מפרנסת יחידה ומי יוצא לעצמאות בקורונה'? אלא חיזקה אותי שעשיתי את הדבר הנכון, מהמקום האימהי, אמרתי לעצמי שאין מצב שהייתי מצליחה לעשות את זה עם תינוקת בת חצי שנה וילד בן 3".
כמה משתכרת: "בשנה השנייה שהייתי בעצמאות והייתי הד האנטרית, נתתי שירותי ייעוץ ארגוני לחברות, הרווחתי יותר מאשר מה שהרווחתי בהייטק וגם עבדתי פחות שעות. יש המון ארגונים שצריכים את מה שיש לאנשים לתת, וכשבונים נכון אפשר להגיע להכנסות גבוהות, וזה מה שאני בונה כרגע בתחום האימון האישי והליווי עסקי. לכל אחד יש מה לתת בתחומו שמישהו אחר צריך, צריך לבדוק את השוק ולעשות את ההתאמות. יש היום כלי AI שמייצרים אווטאר שמדבר בשפות אחרות, וכך אפשר למכור את זה בעולם".
לאן הולך הכסף: "על השוטף, הבית והילדים, חינוך והשקעה וגם על פיתוח העסק, השקעה בכלים שיכולים לעזור לי ולעסק להתפתח. כרגע אנחנו שם ובהמשך מקווה שיהיו גם השקעות".
זמן מסך: "באמצע השבוע אין טאבלטים, בימים של מסגרות אין בבוקר טלוויזיה, אחרי הצהריים תלוי אם יש חוגים או חברים, אני מרשה עד שש וחצי-שבע. שעון החורף מקל עליי לסגור את היום, בסופ"ש יותר מאפשרת עם הטאבלטים והטלוויזיה, בין לבין אני מבקשת שיעשו הפסקה, משחק משפחתי תמיד לוקח, עופרי אוהב לגו ויכול להיות שקוע בזה, וזואי אוהבת לצייר ולסדר. היא יודעת להכין קפה (חוץ מהמזיגה של המים החמים), בבוקר היא עוזרת עם קופסאות האוכל, מוכרת לי מהמקרר את כל מה שאני צריכה".
קווים אדומים: "לא מסכימה לאלימות מכל סוג שהיא, לוחות הזמנים, מקלחות, לצחצח שיניים וללכת לישון בשעה סבירה".
מפלס עצבים: "אני יחסית סבלנית כי למדתי שלהאיץ בהם לוקח בסוף יותר זמן, כנראה אני מאמנת בהוויה שלי שעושה דברים בלי לחשוב עליהם, לא אמא מושלמת, צועקת לפעמים, אבל בגדול אנחנו משתדלים. בסוף היום אני כבר עייפה ונגמרת לי הסבלנות, אם הם פותחים משחק או לא רוצים ללכת להתקלח או שפתאום זואי רוצה אמבטיה בשבע וחצי, ולא מקלחת מהירה, כשהצורך שלהם לשחק מתנגש בצורך שלי לנוח, זה משהו שיכול להרגיז אותי. כשהיינו שעה בממ"ד הם התחילו לריב ביניהם, נשמתי ואמרתי להם שאני קצת במתח ויעזור לי אם לא יריבו, גם אם אני חושפת את הלחץ שלי זה עדיף מאשר שאתפרץ עליהם בצעקה, בסוף אני בן אדם וזה חלק מהדרך שלי לתווך מה אני מרגישה".
אימהות יחידנית: "אני מודה שיש ימים שאני תוהה איפה המשאית עם הצל"שים, אבל במציאות של ימינו יש כל כך הרבה אנשים שמגיע להם צל"ש. הייתי במערכות זוגיות במהלך השנים אבל לא היה משהו שנתפס, והאמת היא שבגיל יחסית צעיר הייתה לי מחשבה על הורות יחידנית והתחלתי לבדוק אבל לא הייתי בשלה ושמתי את זה בצד. באיזשהו שלב עברתי למרכז, חשבתי למצוא זוגיות. החיים מתקדמים והמערכות הזוגיות לא נשארו ולא הובילו למערכת משפחתית והמשכתי להתפתח בקריירה, אני וורקוהולית טיפוסית. לרילוקיישן בארה"ב נסעתי לבד, אמנם לא הייתי בודדה, היו לי חברים ישראלים מקומיים, אבל הייתי הרבה עם עצמי וזה הפגיש אותי עם מחשבות של 'אוקיי, את עוד שנייה בת 40, למה את מחכה בדיוק?' הייתי אז בת 38. כשחזרתי לארץ, חברה טובה נכנסה להיריון מתרומת זרע. אחרי שהיא ילדה החזקתי את הילד שלה והסתכלתי עליו, זה היה שלב שאמרתי 'את לא רוצה לוותר על זה, למה את מחכה?' זה הימם אותי, לקחתי לעצמי שבועיים להבין מה זה אומר ולא דיברתי עם אף אחד על זה. זה קרה במקביל לתהליך יציאה לעצמאות והייתי עסוקה בנושאי מימוש והגשמה, פתאום זה התכנס לכדי החלטה.
"התחלתי את תהליכי הפוריות, לקח שלוש שנים עד שנקלטתי. זה הביא איתו התמודדויות עם הלבד, אני מאוד שלמה עם הבחירה להביא ילדים לבד, אני לא מרחמת על עצמי, ולא הרגשתי שזה מחוסר ברירה. השאלה הייתה איזה מחיר אני מוכנה לשלם. יש כאן בחירה וזה מחזיר את השליטה אליי, זה טבוע בי בכל בחירה. גם להחליט להתפטר כשאני מפרנסת יחידה, הייתי מוכנה לשלם מחיר של חוסר ודאות פיננסית כדי לקבל את העצמאות שלי והחופש שלי. שנה אחרי שעופרי נולד הבנתי מה מפחיד אותי בלהביא עוד ילד, כמו המשמעויות הפיננסיות, עשיתי עם עצמי עבודה והבנתי מה הפתרונות לכל מה שעלה לי, וכשהיה לי את רוב התשובות אמרתי, אוקיי צאי לדרך, ואת זואי ילדתי בגיל 46. יש לי שני ילדים בבית ואני מסתכלת היום ואומרת שהצלחתי במשימה לגדל אותם ולהקנות להם את כל הכלים שיאפשרו להם להגשים את עצמם ולהצליח ולהיות מאושרים".
סופי שבוע: "השנה האחרונה פחות טיפוסית, לרוב אנחנו נשארים באזור הבית, יש פה הרבה גינות, בריכה, לפעמים יוצאים לטייל בסביבה הקרובה, לראות סרט, לטייל בנחל אלכסנדר, כל מיני סיורים קטנים, עששיות וכו'. את הדברים האלה משתדלים לעשות עם חברים, זה תמיד יותר נחמד גם לילדים וגם להורים".
זמן איכות עם עצמי: "משתדלת לקרוא ספר, ללמוד משהו שהחלטתי שמעניין אותי, סדרה בנטפליקס. לא רואה חדשות כי זה מעציב אותי, למעט אירועים מיוחדים. במצבי קיצון כמו בקורונה חזרתי לראות עד שלב שבו אמרתי 'אוקיי, הבנתי'. בתחילת המלחמה הייתי צמודה לאינטרנט אבל אין ברקע חדשות, כי הם לא צריכים להיחשף, מה שאפשר אני מפלטרת להם. לפעמים באות חברות. בתקופה הזו אני פחות אוהבת לצאת כי חוששת שתהיה אזעקה אז מזמינה אליי".
זיכרון משפחתי נעים: "בחופש הגדול החלטתי לקחת אותם לדיזנגוף סנטר לטיול, נסענו באוטובוס, הסתובבנו ונתתי לכל אחד תקציב לקנות מה שהוא רוצה, ממתקים או משחק. עופרי הלך לחנות של הלגו וזואי בחרה את החנות של הפיות, וזאת הייתה חוויה מוצלחת כל כך שעשינו את זה שוב. חוויה כביכול פשוטה אבל זה הפך להיות הדבר שמדברים עליו בבית".