שרון, בן 54, המייסד והבעלים של חברת "ברא צמחים" לצד אשתו, ריאן.
"אני בן קיבוץ עין השופט. אחרי הצבא טיילתי בעולם, ובמהלך הטיול שמעתי על פיטותרפיה, או רפואת צמחים מערבית. נסעתי במיוחד לאנגליה כי זה היה המקום היחידי בעולם שלימד את זה בשנות ה-90. הצלחתי להשיג מימון לבית הספר הפרטי והיקר באנגליה והתחלתי ללמוד בשנת 1992. חזרנו לארץ אחרי הלימודים בשנת 1997, והקמנו את 'ברא' בתור קליניקה. בהדרגה זה הפך להיות למרכז שעוסק גם בתחומים רבים אחרים: יצור תמציות, הדרכות ומרכז מבקרים. כנער עבדתי בחקלאות בקיבוץ ואולי זה לא מקרי שהתחום שבחרתי קרוב".
ריאן, בת 53, במקור מהולנד. "למדתי קרימינולוגיה ובגיל 22, לאחר שסיימתי את לימודיי, נסעתי לטייל בעולם למשך שנה. אחרי מספר חודשים פגשתי בהודו את שרון והמשכנו לטייל ביחד במשך שלוש שנים במזרח הרחוק, באיסלנד ובדרום אמריקה. היה לי מספיק כסף לממן את הטיול ושרון עבד בכל מיני עבודות בדרך. אני מגיעה מתרבות אחרת וכשפגשתי את שרון זה היה נראה לי אבסורד לחזור הביתה עם מישהו שבגיל 24 עדיין לא יודע מה הוא רוצה ללמוד. ברגע שפגש מישהי שסיפרה לו על בית הספר באנגליה, הוא הבין מה הוא רוצה לעשות ויכולתי לנשום לרווחה.
"גרנו ביחד באנגליה, אני מצאתי עבודה בבית כלא לצעירים, ובמקביל גילינו את היופי שיש בצמחי מרפא. אני הייתי מאוד שמחה כשגרנו באנגליה כי הכרתי את התרבות והשפה והיו לי חברים, אבל השמיים היו אפורים מדי לשרון, ואני הסכמתי לחזור בתנאי שנפתח את העסק. חזרנו לקיבוץ עין השופט ושם התחלנו את העסק. במקביל נכנסנו להריון יחסית מהר. אחרי שנתיים בערך יצאנו מהקיבוץ, אך נשארנו באזור ועברנו ליוקנעם המושבה בעמק יזרעאל. פתחנו באזור את ברא, שיושבת היום ביוקנעם עילית. אני אחראית היום על הפיתוח של המרכזים והקליניקות".
נשואים: קרוב לשלושה עשורים. "התחתנו בזמן הלימודים באנגליה ב-1993".
ילדים: שלושה. ריאן: "כולם נולדו בלידות בית בגלל שזה נכון וזה מקובל בהולנד. היה ברור לי שכך הם צריכים להיוולד, וזה עבר יפה מהר ובשלום עם מיילדת בלידת מים. הם קיבלו ביטחון דרכנו. אני מאמינה שכשהגוף בריא הנפש זורמת".
מילן, בת 21, סיימה צבא. ריאן: "מילן מאוד אוהבת לטייל, כל כמה חודשים היא בחו"ל, היא אוהבת את ניו יורק והייתה שם תקופה ארוכה ומחכה לחזור. כרגע היא עובדת במשרדי ברא עם המון אנרגיה. היא כמו מגנט של אנשים ועבדה מגיל 16 במלצרות. יש לה טעם יקר. היא אוהבת לבזבז על מסעדות טובות, לדוגמה, אבל היא גם משלמת על זה".
יובל, בת 19, משרתת בצה"ל. ריאן: "יובל שקטה, היה חשוב לה להצטיין בבית הספר והיא לוקחת את זה מאוד ברצינות. בכלל, היא יודעת מה היא רוצה. כרגע היא חוזרת בסופי שבוע הביתה ואוהבת לישון עד מאוחר. יובל צמחונית ואוכלת בריא, מאז שהיא קטנה חשוב לה לא לפגוע בחיות. שרון: "יובל צמחונית מלידה ואפילו בתור תינוקת לא יכלה לסבול בשר. כל פעם שהייתה אוכלת בשר, היא הייתה מקיאה".
איתמר, בן 11, תלמיד כיתה ה'. ריאן: "לא תמיד קל לו עם שתי האחיות הגדולות, אבל יש לו הרבה חברים והוא אוהב להיות בחוץ ולשחק כדורסל. הוא מאוד אוהב את הכלבה, מין ילד קיבוץ שהולך יחף וקופץ לנחל, הוא חזק ורגיש, ומחפש את הדרך שלו בעולם".
מגורים: יוקנעם המושבה שבעמק יזרעאל, בבית פרטי בן שלוש קומות, שישה חדרים וגינה שבה הם מגדלים פירות וירקות.
חיית מחמד: רוקסי, רועה בלגית גדולה. ריאן: "איתמר בחר אותה. לפניה היו לנו שני כלבים בני 16 ובסוף נאלצנו להיפרד מהם. כלבים זה סופר כיף". שרון: "חוץ מהם יש הרבה ציפורים, היה לנו דורבן ויש את הקרציות של הכלבה, ועם כולם אנחנו חיים יפה".
בריאות? שרון: "יש כמובן רופא משפחה שרשום איפשהו אבל הוא לא מכיר אותנו או את הילדים, חלקם לא היו אצלו אף פעם. בדרך כלל אנחנו הולכים רק אם אנחנו צריכים אישור מחלה. הטיפול שאנחנו נותנים הוא ביתי, בדרך כלל בעזרת צמחים, ולפעמים אנחנו לא עושים כלום ומחכים להחלים מבלי להיעזר בדברים אחרים. כמובן שאם הייתה מחלה קשה או שבר, כמו שקרה לאיתמר פעמיים, ניגשים מיד לטיפול רפואי, אבל הילדים בריאים ויש לנו את הביטחון והידע לטפל בעצמנו".
ריאן: "אני לא גדלתי עם צמחי מרפא ולקח זמן לשכנע אותי שזה באמת עובד. הביטחון וההרגשה שאנחנו יודעים מה אנחנו עושים נבנה בהדרגה עם הניסיון שלנו. אנחנו מעבירים את הביטחון הזה הלאה, וזה חלק מהמסרים שאנו מעבירים למשפחות בארץ. קחו אחריות על עצמכם כי בהרבה מקרים אפשר לטפל בעצמכם. הילדים שלי עד עכשיו מעולם לא קיבלו אנטיביוטיקה. ראינו כמה הגוף חזק כשמטפלים בו בדרך הטבעית".
שרון: "איתמר בן 11 והוא כבר יודע לבקש שניתן לו אכיניציאה כשיש לו כאב גרון, או ארניקה כשכואבת לו היד. הוא מכיר את שמות הצמחים או הפורמולות ויודע מתי הוא זקוק להם".
סדר יום:
05:00 – ריאן קמה, עושה סיבוב עם הכלבה ביער או בשדות.
07:00 – איתמר קם לבית הספר. ריאן: "שרון בדרך כלל בבוקר עם איתמר ואני יוצאת למשרדי ברא".
13:00 – ריאן חוזרת לעשות סיבוב עם הכלבה. "שרון או אני חוזרים הביתה. אנחנו עובדים ביחד במשרדים אבל זה מקום גדול ובקושי נפגשים בו".
15:00 – ריאן חוזרת הביתה. "יש לנו מרכז מבקרים במשרדים ומגיעות לשם קבוצות גדולות, אני נמצאת לתת תמיכה. אנחנו כל הזמן בחוץ, מילן בחדר כושר, ואיתמר כל הזמן עסוק עם כדורסל".
מה אוכלים בבית? ריאן: "צמחוני, ושרון מבשל, אני לא למדתי יותר מדי". שרון: "כל הילדים שלנו גדלו בבית צמחוני, אנחנו צמחונים כבר שלושים שנה ויש מודעות גבוהה לתחום המזון. 'ברא' עוסקת בתהליכים של טיפול וריפוי וזה מקרין גם על השקפות עולם ונושאי תזונה. ריאן הייתה בעבר טבעונית אך כרגע היא יותר צמחונית. אם הילדים רוצים לאכול בשר זה אפשרי, אבל מחוץ לבית. במהלך השבוע אני מבשל ארוחות מהירות, אנחנו מגדלים חלק גדול מהירקות האורגניים אז אני מכין אוכל מגוון".
ריאן: "שרון מבשל מנות של מטבחים מכל העולם. במטבח ההולנדי אני לא גאה יותר מדי כי הוא מסתכם בתפוחי אדמה וירקות, אבל אם אני אומרת לו שבא לי תאילנדי הוא ידע להכין. שרון מבשל מדהים וזה תמיד פינוק, הוא שעות במטבח עם מוזיקה ואנחנו נהנים לאכול בחוץ".
חלוקת תפקידים? ריאן: "שרון מבשל ואני תמיד מנקה אחרי שהוא מסיים. יש לנו מטבח גם בחוץ, והבנות עוזרות אחרי ארוחת שישי. יש לנו מנקה בבית אז אני לא מנקה יותר מדי. אני אוהבת לשנות דברים קטנים בבית ואוהבת גם למסור לאנשים. אני אחראית על ימי הולדת, מתנות, הכנת כיבוד לפעילויות כמו קבוצת הכדורסל בחוג של איתמר. אנחנו טסים הרבה לחו"ל ושרון הוא תותח בבניית מסלולים".
מטלות הילדים: "הם עוזרים. למילן יש דירה עם כניסה נפרדת וזו האחריות שלה לנקות אותה ולטפל בה", מסביר שרון. "המנקה לא מגיעה לשם. בנוסף, הבנות מחונכות יפה לחסל את הבלגן שנשאר מארוחת הערב ביום שישי. לקח לנו זמן עד שהגענו לשם. הבנות לא מפונקות. הן יקבלו כל מה שהן צריכות, אבל הן מחונכות לעבוד, ובבית הן בהחלט עוזרות".
ריאן: "יובל טובה במתמטיקה והיא עוזרת לאח שלה ועוזרת להוציא את הכלבה. חשוב לנו שהם יעזרו אחד לשני. כשאנחנו מדי פעם בחו"ל לבד הם מסתדרים הרבה יותר טוב ולוקחים אחריות".
אאוטסורסינג: שרון - "יש מנקה שמגיעה אחת לשבוע, אבל כולם מעורבים כי זה בית גדול".
תחביבים?
שרון: "אני אוהב יוגה ולעבוד בגינה, אבל העבודה שלי היא בעצם סוג של תחביב, כי היא קשורה להמון אספקטים: להכיר צמחים חדשים, להבין את התכונות שלהם, להכיר אותם אנרגטית או את האופי ואת האישיות שלהם. אנחנו עוסקים בזה כל הזמן, אין כאן גבולות בין תחביב לעבודה, בשבילי זו משימת חיים".
ריאן: "אני נהנית מהדברים הקטנים. לטייל בנחל, לאכול ארוחת ערב ביום שישי, לבקר חברים. הבנות אוהבות לצאת לבתי קפה, לטייל בחו"ל, הן בגיל שהן מטיילות בלעדינו. התחביב העיקרי של איתמר הוא כדורסל, יובל הייתה בהתעמלות קרקע וכל חייה היו סביב זה, ומילן אוהבת לבשל ולאפות".
ערך מרכזי בבית? שרון: "סובלנות לרעיונות אחרים. לאמת יש הרבה צדדים וסובלנות היא מעין שקט שמאפשר למצוא מקום רגוע. חשוב לנו להעביר להם שלא ינסו להספיק המון אלא ינסו להבין דברים, ויראו מה הערך בכל דבר. זה מה שמעסיק אותנו ואנחנו מנסים להעביר להם את הנושא".
ריאן: "חשוב לנו להעביר לילדים שאנו סומכים עליהם גם כשהם איתנו וגם בנפרד, ושהם לא חייבים לבחור באותו התחום כמו שלנו. אנחנו נכבד את כל מה שהם יבחרו ואנחנו מדגישים להם שאנחנו סומכים עליהם. אנחנו לא מצפים לציונים גבוהים, אותי אישית זה לא מניע. חשוב לי יותר שיתנסו, שיידעו מתי לוותר ומתי לא, ושיבינו שהחיים הם עם הרבה צבעים וייהנו מהם. וגם שינסו לא לשפוט את האחר עד כמה שאפשר".
מגבילים בזמן מסך? ריאן: "כן בטח. אנחנו לא רואים בזה משהו טוב מדי. לאיתמר יש נייד וגם אקס בוקס, ודי מהר נמאס לו, בדרך כלל הוא לא יושב הרבה שעות, אבל די קשה לילד להגביל את עצמו עם דבר כל כך אטרקטיבי, ומצד שני הוא צריך להבין שהחיים האמיתיים לא יפים כמו במסך". שרון: "ניסינו להגביל גם את הבנות בעבר, ברוב הימים מצליחים אך כמו אצל כולם זה מאבק".
מה בסל רגשות האשמה? שרון: "הדברים הרגילים. אין לנו את הזמן שהיינו רוצים כדי להבין את הילדים יותר לעומק ולהקשיב יותר לכולם, אבל אני לא חושב שאשמה היא אחד הדברים שאופיינים לנו. החיים שלנו מאוד אינטנסיביים, וכשאין הרבה זמן גם אין זמן להרגיש אשמים".
ריאן: "כשהילדים היו קטנים הם לא הלכו לצהרון והייתי איתם בבית שנתיים. הם באו לעסק והסתובבו איתי, תמיד שיחקנו והתגמשנו עם השעות. עכשיו כשכולנו עמוסים, אנחנו יודעים לעצור את זה כשאנחנו מרגישים שזה הולך לאיבוד ולא רואים אחד את השני. בנוסף, אנחנו לוקחים איתם את הזמן בבוקר. זה לא עוזר לאף אחד להרגיש אשם. אני זוכרת שלא היה לי קל בהתחלה ולפעמים הילדים ראו אותי בכל מיני מצבי רוח, ומצד שני הם יכלו לראות מי זו אימא ואבא עם כל הפשלות, אז אני לא מרגיש אשמה".
כמה משתכרים? שרון - "בהתחלה הייתה לנו קליניקה ואחר כך פתחנו חברה. משם התחיל מסע ארוך שבמהלכו היו שנים שהעסק הלך וגדל ומצד שני כמעט לא היה לנו כסף לכלום. זה לא המצב בשנים האחרונות, בהן החברה מונה כ-100 עובדים ונחשבת לחברה ריווחית. אנו רואים את התוצאות ברמה האישית ורמת החיים שלנו היום היא ללא ספק מעל הממוצע בארץ".
לאן הולך הכסף? שרון "לבית ולכל מה שסביבו. את הבית קנינו בגיל יחסית מבוגר ועדיין משלמים עליו, ויתר ההוצאות הולכות לילדים שמקבלים כל מה שצריכים. עדיין נשאר מספיק כסף למה שאוהבים, לתחביבים ולספורט, לנסיעות לחו"ל ולהתפתחות, ונשאר גם להשקיע בדברים שאנו חושבים שטוב להשקיע בהם ושמשרתים אנשים אחרים כמו תרומות".
ההחלטה הכי טובה שעשיתם? שרון: "לפני כעשור הכנסנו שותף שמשמש כמנכ"ל החברה. הכרתי אותו כמטופל שלי, והפכנו להיות חברים. הוא בא מרקע ניהולי והצענו לו להצטרף כמנהל וזה פינה אותנו בהקשר המקצועי להשקיע בתחומים שאנחנו טובים בהם. זו הייתה אחת ההחלטות הטובות שעשינו, כי הפכנו לחברה מקצועית והצלחנו מבחינה כלכלית".
על מה רבים? ריאן: "על זמן. אני אומרת בוא נצא בתשע, וזה לא ממש קורה. בתרבות ההולנדית תשע זה תשע, אני אוהבת שדברים ברורים והכול מסודר וגם בעסק שהכול פיקס, אבל שרון לימד אותי שהחיים זה לא סדר כמו שהכרתי. בהתחלה היו לנו אי הבנות בכל מיני ניואנסים קטנים, למדתי כמובן לשים את זה בצד, אלו יותר מריבות קלילות יומיומיות".
קווים אדומים? שרון: "זה בית צמחוני ואם אחד הילדים יביא בשר הביתה, מבחינת ריאן הם יצטרכו לחטא את הבית". ריאן: "אנחנו עוצרים אותם כששומעים זלזול בתרבות של מישהו אחר או כשהם שיפוטיים לאחרים. שרון: "הילדים מדברים בצורה שלא דיברנו אל ההורים שלנו, יש מקום מסוים שבו אנחנו אומרים עד כאן לא מוכנים לשמוע שפה כזו, אבל לא יודע בדיוק לומר איפה עובר הקו וזה תלוי גם עד כמה אני עייף".
ריאן: "מכות אנחנו לא נותנים, גם אם אני כועסת אני יודעת להתנצל". איתמר מוסיף: "הם עוצרים אותי כשאני מקלל".
מפלס עצבים? שרון: "אם מבקשים והם לא מקשיבים, בפעם השלישית או הרביעית זה כבר מעצבן. חוסר כבוד וחוצפה שחוצה גבולות זה מעצבן, אבל הילדים למדו את הגבולות שלנו ולרוב לא עוברים אותם".
סופי שבוע? ריאן: "ארוחת שישי בערב עם חברים או רק המשפחה, בשבת הולכים לסבא וסבתא בקיבוץ". שרון: "ארוחת ערב גדולה ביום שישי היא מסורת אצלנו מאז שהילדים נולדו, זו הארוחה היחידה בשבוע שבה אנחנו חייבים לאכול יחד, כי במהלך השבוע לכל אחד יש את לוח הזמנים שלו והעיסוקים שלו, כך שאנחנו אוכלים לפעמים בזוגות ולפעמים לבד".
הזמן המועדף עליכם במהלך השבוע? שרון: "אני אוהב את שעות הבוקר, אלו שעות טובות מכל הבחינות בשביל לתרגל יוגה וגם לעבודה.
ריאן: "אני גם מאוד אוהבת את הבוקר. אני הולכת לישון יחסית מוקדם עם ספר טוב במיטה, וקמה בארבע וחצי או חמש בבוקר, מטיילת עם הכלבה. אוהבת את השקט כשאני חוזרת הביתה וכולם עדיין במיטה, אני יושבת בחצר, אוהבת להיות לבד, ואין את זה מספיק".
זמן איכות זוגי? שרון: "להיות בבית ביחד, מנסים כל יום כמה שרק אפשר למצוא זמן שבו יש התכנסות לירידת מתח".
זכרון משפחתי נעים? שרון: "הטיולים בחו"ל, בעיקר בגלל שזה זמן בו שוכחים את כל היתר, מתרכזים בעצמנו ונרגעים. כשמילן הייתה בצבא היינו בסקוטלנד והיא בכל זאת באה איתנו. ביקרנו באגמים ופגשנו חברים מהעבר, זו הייתה חופשה אחרת. בטיול אחר היינו באיטליה ונסענו בקרוואן. הטיולים האלה בחו"ל מפנים את היומיום וזו תקופה רגועה שעושה טוב לכולנו".
ריאן: "אנחנו מאוד אוהבים להיות בחו"ל, בדרך כלל נוסעים שלוש פעמים בשנה, לטייל בכל העולם וגם במקומות שהם קצת פחות נוצצים כמו הודו. חשוב לנו שהילדים יראו מקומות, אנחנו מאוד אוהבים לטייל איתם וגם כיף לחזור הביתה".
איך השפיעה עליכם תקופת הקורונה? שרון: "'ברא' אף פעם לא נסגרה משום שזה עסק חיוני. המשכנו לעבוד בתצורה קצת אחרת. התקופה הזו הורידה עומס של יום יום, פחות ישיבות, ומצד שני יש צורך למצוא פתרונות. היו הרבה פניות של אנשים בגלל איום הקורונה, ומסיבות אחרות. מבחינתי זו הייתה תקופה רגועה ויצירתית. עשינו דברים שלא מצאנו את הזמן עבורם לפני הקורונה, דברים שרק תכננו וחשבנו איך נמצא את הזמן לעשות אותם. זו תקופה מעניינת ואנחנו לא יודעים לאן היא תוביל".