היא נכנסה לאוטו עם פרצוף עצוב, כזה שלא רואים אצלה בדרך כלל, ילדה של שמחה שתמיד מדלגת ביציאה מבית הספר, גם כשהילקוט נורא כבד על הגב. ישר שאלתי מה קרה. "איקס אדום! זה מה שקרה אמא, איקסים אדומים! שלושה!" הדמעות זלגו על פניה כשהיא התכופפה והוציאה מהילקוט דף מקומט, מיישרת אותו בתנועות כעוסות. היא הניחה בינינו את המבחן בחשבון והצביעה על איקס ואז על עוד אחד בתחתית העמוד ואז על עוד אחד. אחד האיקסים נמרח קצת מהדמעות שלה, כאילו הפך לטיפה של דם. "איקס אדום!", היא חזרה ואמרה, "למה אי אפשר להקיף את כל התשובות הנכונות? אני כבר אדע שמה שלא מוקף לא נכון! למה צריך איקסים אדומים?" היא בכתה.
הבטן שלי התהפכה כמו בכל פעם שהם חוזרים אליי פצועים מהחיים. מזל שלי ושלה שהיא לא הילדה הראשונה שלי, כי גם האימהות שלי כבר נפצעה מספיק מהחיים שלהם בכדי לדעת דבר אחד חשוב: זה שלה, המפגש עם האיקס, לא שלי. כמה פשוט היה אם הייתי יכולה במשפט, בשיחת טלפון למורה, בתחקיר אירוע או אפילו במחמאות, לקחת ממנה את כאב האיקס. הרי עשו איקס אדום על הילדה השמחה שלי. כמה מורכבת היא ההבנה שמעבר להיותי, מעבר להבנתי אותה ואת תחושותיה, מעבר לעובדה שהיא מאפשרת לעצמה להתפרק לי באוטו – מעבר לזה אין לי הרבה מה לעשות. אז הקשבתי, חיבקתי, שמתי שיר שמח, וכשהגענו הביתה הקפתי את כל התשובות הנכונות, פיזרתי קצת לבבות והגשתי לה את המבחן. היא כבר הייתה במשימת החיים הבאה שלה, שמחה כמו תמיד כשלחשתי באוזנה "אני סומכת עלייך. אני אוהבת את האיקסים שלך כי הם מחזקים אותך, אוהבת אותך כי את שמחה וחכמה ומתגברת". היא חייכה והלכה להכין שיעורים.
בטוח שאין לך שיעורים? שאני אבדוק?
נסו לדמיין עולם של הורות שבו אין שיעורי בית, אין מבחנים ושאר משימות לימודיות; עולם שבו אין לכם דריסת רגל בניהול הזמנים או לקיחת האחריות של הילדים בשדה הלימודי; עולם שבו אנחנו רק מתעניינים במה הם למדו היום בהיסטוריה, מתווכחים על דיון שעלה בשיעור אזרחות, שואלים איזו אות חדשה הם למדו לכתוב או צוחקים ממילה באנגלית שמתחרזת עם נזלת.
בעולם הדמיוני הזה, כל האנרגיות של הלחץ, הדאגה, הריבים, ה"רק בוא נגמור עם זה כבר" או "אני מסבירה עוד פעם אחת ואז אתה עושה לבד" - כל האנרגיות האלה מופנות לעידוד או להתרגשות מהם: משורה שהם כתבו במחברת בכתב יפה (בניגוד ל"תראה את השורה הזו, למה אתה לא יכול לכתוב תמיד בכתב הזה"), מהפעם ההיא שהם זכרו לבד שיש להם שיעורים (בניגוד ל"יש לך שיעורים? אתה בטוח שאין לך שיעורים? שאני אבדוק?"), מיוזמה שלהם או בקשה לעזרה בשאלה שהם מתקשים בה ("בניגוד ל"בשבת אנחנו עוברים על חזקות, זה נושא שלא לגמרי הבנת").
תבינו אתם: הם לא יכולים לקחת אחריות כשאתם כל הזמן ממשיכים להוכיח להם שמי שאחראי פה על העסק זה אתם. כשאתם ממשיכים להזכיר להם, לשבת איתם, לתקן להם, להגביל את סדר היום הכיפי ולהתנות אותו בסיום המשימה הלימודית, לריב איתם כשהם לא מרוכזים ואתם כבר מתים לסיים את שיעורי הבית. שיעורי הבית שלהם! ובשביל מה? הרי המטרה האמיתית היא ללמד אותם שזאת משימה שלהם, ללמד אותם לקחת אחריות, ללמד אותם שזה חשוב, שצריך להשקיע, לפעמים להתאמץ. אבל אם בסוף מי שמשקיע, מתאמץ, מתרגז ולוקח אחריות זה אתם, אז מה בעצם לימדתם?
כדי שילד יצליח לקחת אחריות, אנחנו צריכים:
1. להאמין שהוא יכול
בכל פעם שאתם מוציאים להם את החוברת מהתיק או מגישים להם עיפרון ומצביעים על השאלה הבאה - אתם רק מוכיחים להם שאתם לא ממש בטוחים שהם יכולים. קחו הרבה אוויר ותאמינו בהם. הם אולי יפלו, יתקשו, זה לא בהכרח יהיה להם קל, אבל הם יכולים, וזו המשימה שלהם ולא שלכם.
2. לשרטט מפה של שלבים קטנים
בהתחלה הוא רק צריך לזכור שיש לו שיעורים ואנחנו נתפעל ונגיד "מדהים שאתה זוכר לבד, איזה אחראי אתה"; כשהוא יוציא את החוברת בכיתה א' ויפתח בעמוד הנכון נתפעל גם מזה; כשהוא יניח את הקלמר בצד ימין ויוציא עיפרון, נתרגש שגם את זה הוא כבר יודע; כשהוא ישב לבד להכין שיעורים ויאפשר לנו רק להיות באזור ולעסוק בפעילות אחרת, אנחנו נספר לו שזאת כבר כמעט עצמאות מלאה ואיזה מדהים ועצמאי הוא; כשהוא יגיד שהוא לא רוצה עכשיו להכין שיעורים אלא אחרי החוג ואז נזכיר לו והוא ישב, גם שם נספר לו שזה כל מה שהוא צריך בכדי להצליח וכמה הוא תלמיד טוב שלמרות שבא לו עכשיו לעשות משהו אחר הוא עדיין מסיים קודם את השיעורים.
3. להבין שהם צריכים לפגוש את המחיר של כל תנועה לא נכונה של הכידון
יש ילדים שלא מכינים שיעורים ואין לזה מחיר - המורה לא בודקת/ הם מצליחים גם בלי להכין/ הם מכינים ברגע האחרון או מוצאים פתרונות אחרים. זה לא עניינכם. אם זו אחריות שלהם, כשאתם מכניסים לשם מחיר אתם רק הורסים את היחסים ובעיקר מלמדים אותם לא לסמוך על עצמם ובטח לא עליכם. ילד צריך להיתפס פעם בלי שיעורים, לבוא ולספר לכם בלי לקבל בראש ולהבין שזה לא כיף, או שעדיף להכין, המחיר לא יכול להיות ביחסים בינכם, הוא חייב להיות בשדה האמיתי, בבית הספר. אין ילד שלא רוצה להצליח בלימודים, כמו שאין ילד ששמח או שלא אכפת לו להפסיד במשחק, תאמינו ותדעו כל הזמן שהם רוצים להצליח, הם פשוט עוד לא מבינים מה נדרש מהם בכדי לייצר הצלחה. ואכן, מכל ילד נדרש משהו אחר. אין מתכון ברור לתלמיד הטוב, לכל ילד יש נכסים שהוא יכול להשתמש בהם ומקומות שבהם הוא יצטרך לייצר מאמץ, אבל איך הם ידעו בכלל מה נדרש מהם באופן ספציפי אם אתם מתייחסים לזה כשלכם, אם אתם לוקחים מהם את האפשרות לנהל את זה ולפגוש את המחירים?
4. לוותר על השליטה ולהבין שזה לא ילך בלי עידוד
הדבר הראשון הטבעי שאנחנו עושים כשאנחנו מאבדים שליטה מולם זה לנסות להחזיר לעצמנו שליטה, אז אנחנו מפתים בפרסים או מאיימים בעונשים או מנדנדים או כועסים, אבל זה הדבר האחרון שאנחנו אמורים לעשות מול משימת חיים שאנחנו רוצים שתהיה בבעלותם. בשורה התחתונה תזכרו שאולי כשהם צעירים, המאמצים שלכם להשיב את השליטה אליכם יעבדו, אבל כשהם יגיעו לגיל ההתבגרות זה כבר יהיה במשפחה של "לא עושה שיעורים, מה תעשי לי?" ואז אנחנו והשליטה שלנו באמת נהיה בבעיה.
כרגע הכלי היחיד שיש לנו כדי להאיר להם את הדרך הוא הכלי הפשוט מכולם: עידוד. בלי ההתרגשות שלכם כשהוא יחזור עם 68 בהכתבה אחרי שבקודמת הוא קיבל 60, איך הוא ימצא את הדרך לעודד את עצמו?
ובסוף, תחשבו טוב טוב אם כל הלחץ הזה שווה לכם את היחסים שלכם איתם, את הריבים, את הדימוי העצמי האקדמי שלהם. לימודים זה חשוב, לא כי זה מנבא הצלחה בחיים אלא כי זו משימת חיים שתפגיש אותם עם המון דברים חשובים בעצמם, עם כוחות וחולשות, עם הצלחות וכישלונות. לא עדיף שתהיו שם איתם במסע הזה ולא נגדם? אתם הרי מלווים אותם בלמידת הרכיבה על אופניים שאמורים לקחת אותם למקומות נפלאים, למקומות שבהם אתם לא תמיד תהיו נוכחים. לא עדיף שהם באמת ידעו לרכוב?