כשהיא מתה, בדרך חזרה מהלוויה, הביחד האחרון שלנו, אם ובת, ניסיתי בכל הכוח להיזכר בכל הימים שבהם היא אספה אותי מהגן, מביה"ס, מתחנת האוטובוס. ניסיתי ולא הצלחתי. דרך חלון המכונית הבטתי בעמודי החשמל שעברו אחד, שניים, שלושה, ארבעה, כאילו חזרתי להיות הילדה הקטנה במושב האחורי - לא יודעת מתי נגיע, לא יודעת מתי ניפרד, יודעת היטב שנשוב וניפגש היא ואני, ורק סופרת עמודי חשמל.
אבל הפעם הפגישה תצטרך להיות בתוכי, ידעתי. כי היא, אמא שלי, בתוכי, כמו שאני הייתי בתוכה תשעה חודשים. היא בתוכי, רק שהפעם לא יהיו חיים בסוף אלא רק געגוע. אמא בתוך בת במקום בת בתוך אמא.
"כל פרידה היא מוות קטן", כתב פעם מישהו חכם. פרידה מצעצוע שנחטף על ידי ילד אחר, פרידה בבוקר בכניסה לגן, פרידה בלילה כשהולכים לישון, פרידה מחבר כשאמא אומרת שצריך ללכת, פרידה ממי שהייתי בשבילם לפני שנולד לי אח תינוק, פרידה מהארטיק כשעוד ביס נגמר, פרידה משן שנופלת, מקקי שיוצא, מאבא כשנגמר היום שלי איתו לפי הסכמי הראיה. אלפי פרידות קטנות שזורות בחיי ילדינו, פרידות של חיים, פרידות טובות, מחזקות אבל קשות.
"תפסיק לבכות", "תבטיח לי שהיום תיפרד יפה", "זה עושה אותי מאוד עצובה כשאתה בוכה". מכירים את המשפטים האלה? אז ככה:
1. הוא לא יכול ולא צריך להפסיק לבכות. זה מה שקורה כשנפרדים.
2. הוא לא יכול ולא צריך להבטיח שהיום הוא ייפרד יפה. כל יום מחדש הוא מתפלל שהוא יצליח לעמוד בציפייה הזאת, בהבטחה שלו, אבל זה לא מצליח לו, וכשזה לא מצליח לו, והתחושה היא של הפרת הבטחה, הכאב צורב יותר.
3. כשאתם אומרים לו שזה עושה אתכם עצובים, הוא מתמודד עכשיו גם עם העצב שלו וגם עם העצב שהוא גרם לכם. מעמסה קצת גדולה בגיל שלוש, לא?
אז איך נפרדים?
1. המבוגר אחראי על הפרידה
הרעיון הוא כזה: פרידה זה דבר עצוב, גם להורה. אנחנו נעשה אותה כל יום אותו הדבר, כדי שאתה לא תתבלבל. מותר לך לבכות, ואני יודע שתתגבר, אני סומך עליך. בצהריים או אחר הצהריים, ניפגש שוב.
המסר העקבי והברור מחד, והמאפשר להרגיש, לכאוב ולהתגבר מאידך, יוצר מסגרת שמאפשרת לילד להבין שזוהי פרידה של החיים. היא לא תמיד נעימה, לפעמים היא כואבת בלב, אבל זה לא משהו שההורה עושה נגד הילד, זה חלק מהחיים.
המון ילדים חיים עם מסקנה שגויה ומעמיסה, שאם הם רק יבכו מספיק חזק, יתחננו, יעסיקו אותנו, יתנגדו, הם יוכלו למנוע את הפרידה. אנחנו לימדנו אותם את השיעור השגוי הזה: כשהיה לו קשה בבוקר והוא בכה, אמרתי לו שאני חייבת ללכת, ואז הוא בכה קצת יותר חזק אז אמרתי "טוב, רק נצייר ציור ביחד ואז אני אלך". כשממש הגיע הזמן להיפרד הוא בכה אפילו עוד יותר חזק ואפילו התחנן, אבל אז כבר לא נשארתי, הפרתי איתו את החוזה. ובלילה, כשאמרתי "לילה טוב, כולם ישנים עכשיו", הוא ביקש רק עוד פעם אחת מים אז הבאתי לו, ואז הוא בכה קצת שהוא מפחד וחזרתי לחדרו לעוד חמש דקות, ואז הוא כבר ממש ממש בכה שהוא רוצה לספר לי עוד משהו חשוב או שכואבת לו הבטן או שיש לו פיפי או שהוא שומע קולות - ואז כבר כעסתי ואמרתי "די כבר! מספיק! שיגעת אותי". שוב הפרתי את החוזה. החוזה המכביד מכולם: אם תבהיר ליקום מספיק חזק כמה אתה עצוב, כואב או מתנגד, היקום ייקח ממך את הפרידה.
ילד שעסוק בלהבהיר לנו כמה קשה לו הפרידה, לא פנוי להתגבר. הוא לא פנוי להיזכר שזוהי פרידה של החיים ושכשבבוקר תזרח השמש, ניפגש שוב מחדש. כשאני שמה גבול, אני לא מצפה שהילד יהיה שמח או מרוצה. אני אסביר לו ואכין אותו מראש ולא אבקש ממנו להפסיק לבכות, כי הרי גם אני בוכה קצת בפנים בכל פרידה. אני מתחייבת לראות אותו, להבין שהוא עצוב ולעודד אותו בכל פעם שהוא יתגבר, ואני יודעת שזו הדרך שבה אוכל ללמד אותו להיות חזק ולשרוד את הפרידות הקטנות והגדולות של החיים.
2. לספר על הקושי שלנו בלי להכביד
סביב כל פרידה - נסיעה שלנו, טיול שנתי שלהם או סתם יום בגן – התחושה שעשויה להיווצר אצל הילדים היא שמבחינתנו הכל פשוט, הכל פתור, וכשהם לא מצליחים להתמודד עם הקושי מציפה אותם תחושה חזקה של בדידות. דברו איתם לא סביב הקושי, אלא לפני או אחרי, ספרו להם שגם לכם זה קשה, שגם אתם נזכרים בהם פתאום באמצע היום ומתגעגעים. בקשו מהם עצה: "אולי אני אקח תמונה שלך; אולי תיתן לי נשיקה במרפק ואז אני אסתכל על המרפק ואזכר בך; אולי אני אגיד לעצמי בלב 'עוד מעט אנחנו נפגשים מחדש', ואולי בדרך לעבודה אני אדלג כי דילוגים לוקחים את העצב". תציעו שכל מה שאתם מסכמים ביניכם, גם הוא יכול לעשות אם ירצה. ככה הוא גם ירגיש חשוב כי התייעצו איתו, וגם נורמלי כי לא רק לו עצוב.
3. הכנה לפרידות ארוכות
סכמו מראש על שיחת טלפון אחת פעם ביום. ספרו לו שיותר מזה יהיה לכם קשה כי תתגעגעו מאוד (בעצם הכוונה היא למנוע ממנו את הקושי שבשיחות החופרות שלכם כל שתי דקות), התייעצו איתו לגבי שעת השיחה (שיחה בלילה כשהם עייפים עלולה להיות חוויה לא נעימה). הכנה של טבלת ייאוש יכולה לעזור לילדים צעירים לקבל תחושת זמן, ואפשר גם להציע לצייר ציור בכל פעם שיתגעגע וכך לתעל את העצב ולהיות בתוך חוויה אקטיבית ולא פאסיבית. וכמובן לא לשכוח מתנה סמלית ששווה לחכות לה.
4. חפץ מעבר
כל דבר שלקחתי איתי, אפילו כשהוא עמוק בתיק או בכיס, נותן לי להרגיש כאילו לקחתי איתי חלק מהבית. כאילו יש גשר פתאום בין אבא ואמא לביני: זה כבר לא הגן שהוא לא הבית, זה הגן שיש בו חתיכה מהבית. והחתיכה הזו נותנת לי כוח, אני יכול להחזיק בה כשאבא הולך ולהרגיש שהוא אמנם הלך, אבל אני מחזיק בחלק ממנו.
"אמא, תסתכלי על העץ, כמה הוא עצוב״, אמר איל בני הבכור כשהבחין לראשונה בחייו בשלכת, "הוא נפרד מהעלים שלו. מעניין אם הוא יודע שבקרוב יצמחו לו עלים חדשים".
הם לא סתם מבקשים לקחת אווירון צעצוע לגן או לשמוע שוב את אותו סיפור, הם לא סתם אוהבים את משחק ה"קוקו" הידוע של פרידה ומפגש, והם לא סתם תקועים בטלפונים הסלולריים ובקבוצות הוואטסאפ - מחוברים גם כשנפרדו.
ככל שהם יגדלו, ואנחנו נעשה את המשימה ההורית שלנו נכונה, נתרגל אותם בפרידות, קצרות וארוכות - הם יבינו שגם כשהם נפרדים, גם כשזה כואב, אנחנו נשארים להם בפנים. וכשאנחנו שם בפנים, יש להם את עצמם, איתנו.
אז אל תתבלבלו כשהם בוכים, אל תנסו לקחת להם את העצב, אל תמהרו לקנות להם צעצוע חדש במקום זה שנשבר או אוגר שנראה בדיוק כמו ההוא שמת. אל תמהרו להכניס אותם למיטה שלכם אחרי ששכנעו אתכם מספיק, או לריב על הסדרי משמורת בלי לחשוב מה זה עושה להם.
אני כנראה לא הצלחתי להיזכר בפרידות ממנה, מאמא שלי, כי היא עשתה אותן היטב, וכי הפרידה האחרונה הייתה הקשה מכולן. אוהבת את החיים, אוהבת את הפרידות של החיים, אוהבת את הגעגוע, והכי אוהבת את הפגישה המחודשת איתם. אוהבת לראות אותם מתחזקים, נושאים את קיומי בתוכם בדיוק כשם שאני נושאת אותם בתוכי.