כשניסיתי להסביר לאמהות ניו יורקריות מה משמעות השם של הספר שלי, מצאתי את עצמי מתפתלת: ״חיימשלי זו מילה אחת שהמשמעות שלה בעברית היא "הנשמה שלי, הכל שלי, אהובי, ילד מתוק שלי, יו נואו... יו אר מיי לייפ".
ביקשתי מהן לספר לי איזה מילה או מילים הן אומרות לילדים שלהן כשהן רוצות להביע אהבה, עידוד או התפעלות ומשהו ב״גוד ג׳וב באדי!״ פחות עבד לי.
אין זמן לטעויות
אחרי שבוע אינטנסיבי בניו יורק, שבוע של מפגשים עם הורים אמריקאים לילדים בכל הגילאים, אחת התהיות הנפוצות ששמעתי נגעה לשאלה איך מגדלים ילדים שבגיל 18 מתגייסים לצבא; איך בעולם שבו חוסן הוא מצרך מאוד מבוקש, ההורות הישראלית פיצחה את הפורמט, או ככה לפחות זה נראה מהצד שלהם.
ההורות האמריקאית (סליחה מראש על ההכללה הגסה, אבל תהיו איתי, זה לצורך העניין) מנוהלת עם שעון חול אכזרי משלב הרבה יותר מוקדם: קבלה לגן נחשב היא סיכוי טוב יותר להגיע לבית ספר נחשב, ומשם לחטיבת ביניים, קולג׳, אייוי ליג, משכורת מובטחת, ואולי גם בת זוג פוטוגנית ממעמד נחשק. הרווח אולי: הקוד לכספת החיים הטובים. ההפסד הברור: אין זמן או מקום לטעויות.
יש לחץ חברתי גדול לייצר ילדים שיידעו לחלוק בגיל שנתיים, להתאפק בגיל ארבע גם אם הם ממש מתוסכלים ולהרשים את ועדת הקבלה לביה"ס בגיל שש. לכן, כולם רוצים לדעת מה המשפט הנכון להגיד, מה העצה הטובה לייעץ, איך לדאוג שמצב חינוכי כזה או אחר לא יחזור. הם רוצים טיפ מהר, עדיף כזה שמצלצל להם מוכר. משהו שיפתור ברגע את כל הבעיות, כמו ההבטחות בפרסומות לתרופות בטלוויזיה.
מרוב יועצים ומומחים, תוכניות טלוויזיה וספרים, מכשירים ניידים ומשימות חיים - הרבה הורים שכחו את חבילת הבסיס, את התפקיד הפסיכולוגי הכי משמעותי שמוטל עלינו.
המירוץ אחר הסטטוס בהקשר ההורי הוא תופעה בולטת בניו יורק, אבל הוא מחלחל גם לארץ. המחשבה שהורות טובה = לדחוף את הילד לכמה שיותר דברים שיוכלו להעשיר את הסטטוס החברתי שלו, כלומר שלנו. פסקול ברור שגם אם לא נאמר בקול הילדים שומעים אותו היטב: "תביאו הישגים, מדליות, תארים, דברים שאפשר להתגאות בהם!".
הכוונות טובות ותמימות, אבל הנזק לא תמיד נלקח בחשבון. אנחנו רוצים לגדל ילדים שיידעו להקשיב לעצמם, שיידעו לחשוב על פתרונות גם אם הם לא טובים בהתחלה, ילדים שיהפכו לאנשים שיודעים למה הם זקוקים ואולי אפילו יודעים להקשיב לאחרים. לשם כך אנחנו צריכים להתאמן בלהנהן, להבין, לשאול שאלות גם אם אנחנו חושבים שאנחנו יודעים מה התשובות, ובעיקר לאפשר להם להקשיב לעצמם, לרגשות שלהם, לחוויה שלהם, לסיפור שלהם. ואז, גם כשברור לנו מה הפתרון, לשאול: "ומה אתה חושב שיכול לעזור לך?". הרעיון הוא לייצר בן אנוש עם חוסן פנימי שיודע לפנות לעצמו כדי לעזור לעצמו, ויודע שיש לו את התשובות. לא כזה שמחפש מי שיציל אותו או על מי הוא יכול לצעוק.
כמה פעמים צחקתן השבוע?
בעידן בו אנחנו חיים עולה שאלה שבדרך כלל הורים לא מזהים עם הכותרת "אמפתיה". זה הולך בערך כך: ״בעולם השפע המשוגע הזה, כשבחדשות יש ירי המוני בבתי ספר ומנהיג העולם מעליב בטוויטר כל יום מישהו אחר, האם אפשר בכלל לגדל ילדים שיידעו להכיר תודה, לחמול, לראות אחרים? איך מגדלים דור שפוי?"
התשובה הפשוטה כל כך והמסובכת כל כך ליישום היא אמפתיה. אמפתיה היא המפתח לשמחה בשדה החברתי ולחברה עתידית טובה יותר. והילדים שלנו ילמדו אמפתיה רק אם נדגים להם אותה במעשנו יום יום. רק אם נצליח להיות אנשים שלא מתערבים או מזדהים מדי כשקשה להם (אלא מקשיבים להם). רק אם נצליח לדבר את הזוגיות שלנו באוזניהם בקול של אהבה, למרות השונות או חילוקי הדעות. רק אם נצליח לחייך לקבצן, להמציא ביחד סיפור על הילד שמתנהג לא יפה ובעצם אולי קשה לו, לתמלל בעלי חיים, עלה נושר או תינוקות שלא יכולים לדבר – יצורים חסרי אונים. הם ילמדו אמפתיה רק אם נצליח לדבר את חוסר המושלמות שלנו ואז לסלוח לעצמנו, רק אם נצליח להתנצל בפניהם בלי להגיד ״אבל״ ואז להסביר.
כל כך הרבה מתעסקים שם בארה"ב ב"זמן איכות", ובדרך כלל הכוונה היא לאיזו סצנה מסרט הוליוודי שבה משקיעים בילד בצורה מוחצנת ופוטוגנית ומוגזמת. אבל כששאלתי כל מיני סוגי אמהות – גם סוקר מאמז (כינוי אמריקאי לעקרות בית משקיעניות שמסיעות את הילדים לחוגים) וגם קרייריסטיות - כמה פעמים צחקתן השבוע ועם מי במשפחה, פתאום נפל איזה אסימון.
אז כשהן אמרו "גוד ג׳וב באדי!״ התעקשתי. התעקשתי שהן יתכוונו למה שהן אומרות, שלא ידברו בססמאות של סדרות דיסני, שיצליחו לחבר שפה של עידוד למשהו ספציפי ששייך לילד הזה ולא לכל הילדים האמריקאים באשר הם כשהם חמודים או משתפי פעולה. התעקשתי לחבר שם משהו בין השפה אל הלב. כי המרחק בין האמא הישראלית לאמריקאית אינו רק מרחק של קילומטרים, אבל הלב של אמא אמריקאית אוהב בדיוק כמו הלב של אמא ישראלית. שם אין קילומטרים ואין אוקיינוסים.
הם יצעדו, אנחנו נאמין
בסוף, החלק הכי מרגש היה להבין שכולנו, כל מי שהורה של מישהו או היה פעם ילד של מישהו, כולנו קרובים ודומים הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים. כולנו אוהבים ודואגים, מנסים כמיטב יכולתנו ומותשים, נותנים לעצמנו בראש ומחזיקים פאסון, ובעיקר רק רוצים שיהיה לילדים שלנו טוב. גם אם בפנטזיה שלנו הילד שנגדל מגיע עם המשפחה לארוחת שבת בכל שבוע, ואצלם הוא גר במרחק 5 שעות טיסה ובא רק פעם בשנה בכריסמס.
אני זוכרת את זוג נעלי הילדים הראשון שקניתי: נעליים כחולות קטנות, מידה 24. איל סירב לנעול אותן ואני הנחתי אותן ליד הדלת ובכל יום דיברתי אליהן מספיק חזק כדי שהוא ישמע: "אל תדאגו נעליים חמודות, אתן עוד חדשות ואנחנו עוד לא מכירים, ולכן איל לא מוכן לנעול אתכן עדיין. אתן יודעות, זה לוקח זמן. חכו לו בסבלנות, אולי מחר הוא יסכים, אל תהיו עצובות".
היום מונחות בפתח הבית שלי נעלי צבא מידה 45, איל עוד מעט חוגג 20, ולפעמים לוקח לי כמה שניות טובות בבוקר או בערב להיזכר מה עושות פה הנעליים השחורות הענקיות האלה. כשהוא נעל אותן בבקו"ם לפני יותר משנה אף אחד לא שאל אם זה נוח, אף אחד לא נתן לו הזדמנות להתרגל. אבל הרגליים שלו הן אותן רגליים שהתחילו את המסע במידה 24, והן כבר חכמות מספיק כדי להיכנס אל תוך העור השחור הלוחץ ולצעוד.
מה שהורים (אמריקאים, ישראלים וכנראה בעוד הרבה מקומות אחרים) לפעמים שוכחים זה שהצעדים הם שלהם. אנחנו יכולים להציע פלסטר אם יש יבלת, לרכוש להם גרביים רכות במתנה, אבל מרגע שהם מתחילים ללכת, אנחנו צריכים לזכור שהם יפגשו מקומות לא פשוטים ויעברו חוויות לא קלות. בהתחלה, כשהם קטנים ונופלים, אנחנו שם לא כדי למנוע את הנפילה - היא הרי חלק מהמסע ההתפתחותי, כך לומדים לצעוד - אלא בשביל להציע חיבוק, ללחוש להם באוזן כמה הם נפלאים ואהובים ומסוגלים. זה החיסון.
כשהם גדלים, לפעמים אנחנו אפילו לא יודעים שהם נפלו או נחבלו, נעלבו, נדחו, נכשלו, התאפקו, כאבו. כל מה שנותר לנו לעשות זה להקפיד להיות האנשים שמאמינים בהם, גם אם בפנים אנחנו דואגים או כועסים, ולקוות שתמיד נוכל להיות עבורם המקום שאליו הם מגיעים מהבסיס (או מהקולג'), חולצים את הנעליים, ומרגישים שכאן, עכשיו, בתפאורה הספציפית הזאת ובטמפרטורה המשפחתית המדויקת, הכל ממש ממש בסדר.