"פעם הייתי מזמינה אלינו, קובעת עם אימהות", היא המשיכה, "כשהיא הייתה בת שלוש ורבה עם חברה בגינה לימדתי אותן לעשות תורות. בכיתה א' הזמנתי את החברות למסיבת פיג׳מות ובאמצע נמאס לה אז חיבקתי, דיברנו, מצאנו פתרון והיא חזרה לחגוג. ועכשיו היא בת 14 ואני כבר לא מכירה אימהות והחיבוק שלי כבר לא מרפא לה פצעים והעיניים שלה נראות לי כל כך עצובות כשהיא אומרת שלא בא לה לצאת עם כולם. ואני גם כועסת עליה, אני כועסת כי את זה לא צפיתי. אני רוצה לאפס אותה, שתהיה מושלמת כמו שהייתה פעם. טוב, לא מושלמת, אף אחד לא מושלם, אבל את יודעת. היא תמיד הייתה כזאת רצינית והלב שלה כל כך רחב והיא גם חברה טובה, יש לה פשוט סטנדרטים נורא גבוהים, כולן מאכזבות אותה. אני פשוט רוצה שהיא תהיה מתבגרת כמו כולן, אלה שמטיילות שעות בקניון ועושות סלפי בבריכה עם חברות - בזמן שהבת שלי בבית רואה 'אנטומיה של גריי'".
אל תעמדו בינם לבין החיים
השדה החברתי של הילדים שלנו הוא אחד המקומות הראשונים שמפגיש אותנו עם חוסר שליטה. רק לפני רגע, כשהוא היה בן שנתיים וילד חטף לו את הטרקטור בגינה, ניגשתי והחזרתי לו אותו (ועל הדרך איחלתי לילד החוטף ולהוריו חיים קשים). פתאום הוא חוזר מהגן, הוא כבר בן חמש, והוא מספר שלא רצו לשתף אותו במשחק. טוב, עדיין לא איבדנו שליטה - טלפון קטן לגננת, ואולי גם שיחה או שתיים להורי הילדים: אני אשנה לך את העולם ילד, בשביל זה אני פה. אנחנו חושבים שנשיקה שלנו באמת באמת לוקחת להם את הכאב ועצה שלנו יכולה לפתור את הבעיה: "הפסד שלהם שהם לא משחקים איתך", "בפעם הבאה תחזיר", "זה ילד מאוד לא נחמד, הילד שהתנהג אליך ככה". בקיצור, אם נעשה לך עוול חברתי, מי שעשה לך אותו דפוק ואנחנו נציל אותך.
אז בתור התחלה, אל תעמדו בינם לבין החיים. אל תקפצו לפתור ולקחת להם את התסכול. זה שדה האימונים היקר ביותר, שם אתם עדיין נוכחים. עוד שנייה הם יגדלו, כבר לא תהיה לכם דריסת רגל, והם יישארו עם תחושת העוול, חוסר הצדק ובעיקר חוסר אונים.
שנית, לכל בעיה יש כמה פתרונות ולא כל פתרון מתאים לכל ילד. גם כשאנחנו מייעצים ובטוחים שהנה, אנחנו עושים פה אקט חינוכי ממדרגה ראשונה – הסברנו לילד בדיוק מה הבעיה, הרי היינו שם וראינו, ואז דהרנו אל הפתרון - יש לזה מחיר. לכל ילד יש סגנון ואישיות משלו, וילד שהפתרון שנתנו לו לא מתאים לו (לוותר, להתעקש, להלשין, להחזיר, לזרום, להתגבר) נמצא בבעיה כפולה: הוא גם בתוך סיטואציה חברתית מורכבת והוא גם בחוויה של אשמה וכישלון כי הוא לא מסוגל לייצר את ההתנהגות שהסברנו לו שהוא אמור לייצר.
אז תניחו בצד את כל מה שאתם חושבים שאתם יודעים, ובצניעות, הקשבה וסקרנות תשאלו את הילד שלכם מה הוא חושב שאפשר לעשות בסיטואציה שבה מישהו חוטף לו, מעליב אותו, לא מסכים לשחק איתו ואפילו מרביץ לו. וכשהוא עונה לכם, תשאלו אותו "ומה עוד אפשר לעשות?". הרי אין דרך אחת. אפשר לזמזם שיר בלב, אפשר להגיד לילד השני "די תפסיק", אפשר לשחק במשהו אחר, אפשר להתעקש, לוותר, להציע פתרון יצירתי, לבקש עזרה של מבוגר ועוד אלפי פתרונות. חשוב שהוא ידע שאתם סומכים עליו שהוא יודע מה הכי נכון בשבילו בסיטואציה בה הוא נמצא, ושגם כשהוא נעלב או לא יודע מה לעשות, הלב שלו ימצא פתרון.
"את ילדה מהממת" זה לא מספיק
אם אני יודעת על עצמי שאני חכמה, כשילד אומר לי "טומטומית" אני נעלבת, אבל אני יודעת שזה לא באמת נכון. אם אני יודעת שאני אהובה, ויש לי במיכל הזיכרון הפנימי חוויות וזיכרונות שלי עם חברים שלי, אחים או סתם ילדים של חברים של הוריי, אז כשלרגע לא משחקים איתי אני לא מרגישה שהבדידות זה משהו שאני יצרתי, אני מתייחסת לזה כרגעי בדידות זעירים וחולפים בתוך חווית שייכות חברתית רחבה; אם אני יודעת שאני אדם שיודע ליצר פתרונות יצירתיים, אז אחרי שמשהו משתבש לי ואני מרגישה שאני לא יודעת מה לעשות, אני נזכרת שבעצם קטן עליי למצוא פתרונות; אם אני יודעת שאני ילדה שיודעת מה היא רוצה (עקשנית) אבל גם יודעת להתגמש כשצריך, אז כשאני נתקלת בסיטואציה חברתית בלתי אפשרית ושום דבר לא מסתדר לי כמו שרציתי, יש לי אפשרויות בחירה. אני לא מחויבת לשבור את הכלים, ואם אני בוחרת לעשות כך, אני יודעת שבכל רגע נתון אוכל לנסות ולבחור משהו אחר אם רק ארצה.
הדברים שהילדים יודעים על עצמם, על תכונות האופי האמיתיות שלהם, אלה הדברים שמאפשרים להם להשתמש בתכונות האלה מחוץ לבית. אז עזבו לרגע את "נסיכה שלי", "ילדה מהממת", "איך התנהגת היום יפה" וכו' – כי כל אלה טובים אבל הם לא באמת מספרים להם על עצמם משהו ברור.
בכל המקומות שהילדים שלכם מייצרים תכונה ברורה, תנו לה שם ותתפעלו ממנה קונקרטית, ברגע שהם מיצרים אותה, כדי שהם יוכלו להתחבר. "אתה יודע איך קוראים למה שעשית עכשיו? קוראים לזה גמישות. אתה ילד גמיש, כן! גמישות זה לא רק בגוף, זה גם בלב, וזה שהסכמת עכשיו לשחק עם החבר במשחק שלא רצית, והצלחת אפילו ליהנות, זה מראה שיש לך את התכונה הזו, אתה יודע? יש אפילו אנשים מבוגרים שאין להם את זה".
וכן, חפשו בפנס דווקא את התכונות שלדעתכם הם חסרים בהן. תמצאו אותן, כי הן שם – קטנות, מחכות שמישהו יאיר עליהן. ספרו להם שהם נדיבים גם כשהם מכבדים רק בחתיכת חטיף עלובה, ספרו להם שהם יודעים להתגבר גם אם הפסיקו לבכות רק אחרי שעה, ספרו להם שהם חברים טובים אחרי שהצלחתם בקושי להזמין להם חבר צולע אחד, ספרו להם שהם אמיצים ויודעים להתגבר על פחדים אחרי שהעזו לבקש מהמלצר במסעדה כוס מים.
את התכונות החזקות שלהם הם יכירו ומכירים. אתם מאמני הכושר של שריר הדימוי העצמי שלהם, של כל מה שישב להם לנצח במיכל הפנימי של נשמתם. תזכרו שכשאתם דואגים, כועסים, מאוכזבים ומזינים אותם במשפטים כמו "למה תמיד כשאת מזמינה חברה זה צריך להיגמר בריב?" או "למה תמיד אתה כזה וכחן ועקשן?", כל מה שאתם עושים זה לוקחים להם, מרוקנים את המכל. ואז בחוץ, בשדה החברתי שהולך ונהיה קשה יותר ויותר, הם לא יכולים לעזור לעצמם, הם יכולים רק לוותר.
אם יש לכם מתבגרים בבית, ספרו להם כמה כיף לדבר איתם (גם כשהם מקדישים לכם שיחה רק בשעת הנסיעה ברכב), גלו להם שהם יודעים להקשיב נורא טוב, תחמיאו להם כשהם מעיזים לעשות משהו שלא עשו לפני. ותזכרו - לא כולם חייבים להיות מרכז המסיבה. אתה יכול גם ליהנות ליד בר המשקאות, אתה יכול סתם לנהל שיחה עם חבר אחד ולא לרקוד, אבל תהיה גאה בעצמך שיצאת למסיבה, כי הכי קל זה להישאר בבית. השדים החברתיים נמצאים בחוץ. כשתזכירו להם מדי יום מי הם וכמה הם נפלאים, השדים יהיו קצת פחות מפחידים.
להיעלב זה טוב
אחת ממשאלות הלב שלנו היא שילדינו לא ידעו עלבון, שברון לב, צער. אבל תחשבו על זה: ילד שנעלב הוא ילד שיודע לזהות כשפוגעים בו. ילדה שנשבר לה הלב היא ילדה שידעה אהבה. ילד רגיש הוא גם רגיש לאחרים. אל תנסו לקחת להם את העלבון, להפך - תביטו בו, תרגישו את הצביטה הכואבת גם אצלכם ותגידו לעצמכם: הוא גדל, הוא רגיש, הוא מחובר לעצמו. ספרו לו על עלבונות שלכם לא רק כילדים אלא גם כאנשים מבוגרים. ואז שם, בחוץ, כשהוא ירגיש את הדמעות זולגות ואת הסנטר רועד, הוא לא יחשוב שמשהו לא בסדר איתו (שזה, אגב, גורם לדמעות להגיע הרבה יותר מהר). הוא ידע שזה חלק מהחיים ושהרגישות שלו הופכת אותו גם לחבר טוב לאחרים, ואז הוא יוכל לנהל את זה, להתגבר ולמצוא פתרונות.
כשהסתיימה השיחה שלי עם אמה של המתבגרת, עדיין נשאר לה על הלחי קו ארוך ושחור של דמעה מהולה באיפור. אחרי שהקשבתי, שאלתי, והיא ענתה, צללה אל תוך הילדות שלה, ראתה מקומות מוארים בתוך החושך שלה והצליחה לראות שהילדה שלה מלאה בכוחות שאפילו לה אין, שתקנו לרגע. מה אם לכל הורה מודאג היה סימון שחור על הלחי, חשבתי. כולנו היינו מסומנים. מוזר שלפעמים אנחנו נראים כל כך שלמים מבחוץ ובפנים אנחנו שבורים, דואגים.
הדמעה השחורה היא זאת שהופכת אותנו להורים טובים. לכאלה שלוקחים את הזמן לכאוב את כאבם, להכיר את המקום שבו כאבם של הילדים פוגש את הכאבים שלנו, להפריד בין השניים - בינינו לבינם, ולהבין שאנחנו לא תמיד יכולים להציל אותם. לפעמים כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה לנשק ולחבק אותם כשכואב להם, להאמין בהם, ועל הדרך לחבק קצת גם את עצמנו.