"אין דבר יותר גרוע מאיך שהיא נראית, אין!" אומרת הנערה הנפלאה בת ה-14 שיושבת מולי. היא כמעט מושלמת בעיניי עצמה, היא מושלמת בעיניי, והיא כל יום, כל דקה, חיה את הפער בין ה"כמעט" ל"מושלם". הפער הוא מה שמזיז אותה - רק חולצה כזו, רק טלפון כזה, רק אדידס כאלה. בכל פעם יש משהו חדש שאולי יסגור את הפער, יכבה את הרעש בראש. היא תתבונן בעצמה וזה יהיה מושלם.
בפגישה הקודמת סיפרה שהייתה חולמת בלילות שהיא מתחילה לשיר ופתאום יוצא לה קול מדהים, והיא על הבמה וכל האנשים שהיא מכירה סובבים אותה והיא פשוט שרה, כל כך בקלות, כל כך יפה. דיברה על ציונים במתמטיקה, איך היא תמיד מגרדת את התשעים מלמטה, אמרה שלדעתה לפעמים עדיף להיכשל מאשר לקבל 87. כששאלתי למה, היא לא ידעה לענות. אבל עכשיו, כשהיא מספרת על ההיא שנראית כל כך גרוע, הכל מתחבר לי.
"את יכולה לתאר לי איך היא נראית?", אני מבקשת.
"את יודעת, היא נראית כזה, נו, רגילה. היא נראית רגילה!", היא אומרת, ובמילה "רגילה" שרירי הפנים שלה מתעוותים בגועל.
הפחד הכי גדול של הילדה-אישה הזו, הוא להיות רגילה.
ואולי רגיל זה נפלא?
כולנו רוצים לגדל ילדים מיוחדים. כולנו רוצים לתת לילדים שלנו תחושה שהם מיוחדים. כמעט כל ילד סוחב בתיק הזיכרונות המתוקים שלו ריקוד על שולחן בסלון, מצלמות של בני משפחה מצלמות רק אותו, ומאחורי המצלמות עיניים נוצצות של קהל שבוי. כל הילדים שלנו הם כוכבים כשהם קטנים, הם הכוכבים שלנו, אנחנו השמיים שלהם, והם זורחים ומרגישים את ליטוף המיוחדות שתמיד יכמהו לחוש שוב. אנחנו האולם והקהל המריע, אנחנו הבמה, ואנחנו מציידים אותם בתחושת המיוחדות שמרכיבה חלק מהדימוי העצמי שלהם. אנחנו מדברים איתם על העתיד ומבטיחים להם שיוכלו להיות כל מה שירצו, והם מדמיינים עץ ענק של ממתקים שכשהם יהיו מספיק גבוהים להגיע לענפיו, הם רק יצטרכו לשלוח יד ולקטוף.
ואז לאט לאט נכנסים החיים: הגננת לא תמיד רואה את נפלאותם, החברים עסוקים בקידום המיוחדות של עצמם, הבמה לא מרגישה אותה במה והקהל לא מגיע עם ברק וגאווה בעיניים. לפעמים הקהל לא מגיע בכלל. ואז נשאלת שאלה גורלית: האם לימדנו אותם להתמודד עם הרגילות שבהם כפי שלימדנו אותם כמה הם מיוחדים? האם אפשרנו להם לפגוש תסכול, ואז את עצמם, ואז להרגיש נעים גם כשהזרקורים לא עליהם? האם לימדנו אותם להיות חלק, לחכות לתורם, לראות צרכים של אחרים, להבין שהמיוחדות שבהם לא נעלמת גם אם אף אחד לא מכיר בה?
אנחנו תמיד נמחא להם כפיים
הילדים שלנו נפלאים. לפעמים הם גם ממש מוכשרים במשהו: חכמים, יודעים לשיר, מציירים או מנגנים בחסד, נולדו עם כדור ביד או עם כשרון משחק פנומנלי. אבל במסע החיים, המשימה הקשה מכולן היא לחיות בשמחה גם כשלא דולקים עליהם כל האורות, גם כשהמנטורים לא הסתובבו, גם כשהם לא התקבלו לבית ספר האקסקלוסיבי שהיה אמור לשים דגש על כשרון העל שלהם.
לשם כך אנחנו מופקדים על הדימוי העצמי שלהם, שאמור להיות יציב, רציף וחסין. אבל אם החוזה בינם לבין החיים יהיה תלוי רק בתחושה המענגת של הייחודיות, כל דבר שיהיה פחות מזה יכאיב להם ויכעיס את נפשם. כשהם יפגשו את היותם רגילים - והם רגילים, כולנו רגילים - הם יכאבו, וכל מנגנוני המוטיבציה שלהם יופנו להימנעות או למאבק עיקש וחסר תועלת להשיב לעצמם את התחושה הנכספת. יהיה להם קשה בשדה החברתי, יהיה להם קשה במסיבת סיום, יהיה להם קשה בגיל ההתבגרות כשהם יחפשו לעצמם זהות נפרדת מהקהל השבוי שלהם, יהיה להם קשה בזוגיות כשתגמר ההתאהבות ותגיע שעת השגרה השוחקת, יהיה להם קשה במקום עבודה כשלא יתפעלו מהם או יזינו להם את תחושת המשמעות. יהיה להם קשה להרגיש רגילים.
וצריך לדבר גם על תחושת המיוחדות שהם משרתים אצלנו. כי לנו כבר ברור כמה רגילים אנחנו, אבל הנה נולד לנו ילד יפה במיוחד, מוכשר במיוחד, מיוחד במיוחד, ואולי דרכו נוכל גם אנחנו לחוש שוב שהצלחנו לעמוד שם על הבמה. ואז, כשהוא יפגוש סירוב מהחיים, אנחנו נחווה את הפגיעה הקשה מכולן. ואנחנו נגיד לעצמנו שזה בשבילו, שאנחנו מתרסקים כי כואב לנו הלב עליו, או שאנחנו נלחמים כדי שיקבלו אותו לבית ספר/ למגמה/למחזמר/לקמפיין שתפור עליו, אבל בעצם אנחנו מתעסקים בעצמנו ומלמדים אותו שלהיות רגיל זו לא אופציה. הרי השקענו כל כך הרבה סביב מוקד המיוחדות שלו. ושם יתחילו כל הצרות. שם לימים ישכנו כל הפחדים שלו, והוא לא ידע למה הוא לא מצליח להיות מאושר, ולמה הוא ויתר על כל כך הרבה מוקדי הנאה, ולמה החוזה שלו לסיפוק מול החיים כל כך צר ומגביל.
אז בואו נהיה מודעים לפוטנציאל ההרס. בואו נלמד אותם את השמחה שבשגרה, שבלהיות אחד מ, אפילו את השמחה שבלהיכשל. בואו לא נשכח שגם אם הוא ילד מיוחד, הדיבור הפנימי שלו נמצא בידיים שלנו, והדיבור הפנימי הנכון הוא: זה בסדר שנכשלתי או שלא התקבלתי או שלא שיחקו איתי או שלא נתנו לי לדבר כשהצבעתי או שלא התפעלו ממני. זה בסדר שאני רגיל. אני יכול להחזיק את תחושת הרגילות ועדיין לאהוב את עצמי או למצוא את הטוב, אני לא צריך לבזבז אנרגיות בלהיפגע, לכעוס, להימנע או להילחם בטחנות רוח. אני יודע מי אני, וזה בסדר לי לפעמים להיות בחוויה של רגילות כי אני לא מפחד מזה וזה לא מאיים על הנראות שלי או על הערך שלי בעיניי עצמי.
זה ממש לא אומר שנוותר על הניצוץ שהם מדליקים אצלנו בעיניים ובלב, אנחנו נמשיך לחגוג אותם ואיתם על השולחן בסלון עם מחיאות כפיים סוערות. אבל לצד זה, בואו נדייק להם את התכונות הכי רגילות שיש בהם ונכיר בהן ברמה היומית עם הרבה הערכה. כי סבלנות, ראיית האחר, איפוק, מאמץ, נחישות, עזרה לזולת, עצמאות, יכולת לפתור בעיה או להתגבר על תסכול, יכולת להירגע, להמשיך הלאה, חברות, חוש הומור, יכולת הקשבה - כל אלה ועוד הרבה תכונות שהן ממש ממש "רגילות", הן אלה שייצרו אצלם את החוסן והעמידות. וכשהקהל לא יגיע, והאורות לא ידלקו, אנחנו תמיד נהיה שם למחוא להם כפיים, ואז הם יוכלו אולי לסבול את תחושת הרגילות המופלאה שיש לחיים להציע.