היא רבה איתי, הילדה המתוקה הזו, שעד לפני שניה עוד שאלה "אימא, את כועסת עליי?" בכל פעם שהריחה חוסר שביעות רצון. עכשיו היא מסתכלת לי בלבן של העיניים ואני לא רואה שם כלום. היא לא סופרת אותי.

ביקשתי שלא תיסע עם הגלגיליות בבית. כשהיא המשיכה, ניגשתי אליה והבהרתי בטון ברור וסמכותי שהיא צריכה להוריד את הגלגיליות כי לא בא לי לבקר בחדר מספר 26 במוקד ביום שישי. אלוהים יודע כמה פעמים חדר הגבס פגש את הילדה המתוקה הזו, בפעם הראשונה בגיל שנתיים וחצי, כשהחליטה באומץ רב לקפוץ מהספה בסלון. שנאתי את חדר 26. אז ביהירות של אימא שחושבת שיש לה שליטה אמיתית על הביטחון של ילדיה, אסרתי על גלגיליות בבית. הסברתי הסבר קצר וחיכיתי לשלב שבו היא מתבאסת עליי רצח וחולצת אותן. השלב הזה לא הגיע. היא סובבה אליי את גבה והחליקה בהתרסה לעבר הסלון, מסיימת בסיבוב של מקצוענית פלוס מבט קר לקהל (אני).

הקהל לא הריע. התסכול שלי הלך והתקדם ממצב של שליטה באזור הגרון למצב של אובדן שליטה באזור העיניים. זה כבר בכלל לא הגלגיליות, הרגשתי את העלבון הצורב עובר לנהל את מערכות ההפעלה שלי. הרגשתי, הבנתי, ובכל זאת לא הצלחתי לעשות עם זה שום דבר מלבד לזמן אותה לשיחה. רעיון גרוע, אבל התפללתי לטוויסט בעלילה, כזה שיחזיר לי את הילדה שלי בשנייה שהיא תבין שאני דואגת לה, שזה מסוכן, שנעלבתי.

היא ענתה לי שהיא לא רוצה לשוחח ואני התעקשתי: "רק תקשיבי לי, את לא צריכה לדבר. אם אחרי שתשמעי אותי תרצי להגיב, אני אשמח". היא התיישבה מולי במבט חתום ואני פצחתי בנאום מיותר, כל כך מיותר. היא לא ענתה, היא לא ענתה! התגלגלה לסלון וחלצה את הגלגיליות.

נשארתי לשבת לבד, חונקת את הדמעות, שלא תראה, ואז התחלתי לאכול את עצמי: תראי אותך, מדריכת הורים עלק, מדברת כל היום על מתבגרים והוריהם חסרי האונים, מתחננת ומתפללת שרק הורה אחד יצליח לא לקחת את המופע הזה של המתבגר שלו באופן אישי, שיבין ויאהב אותו למרות ועל אף, שלא יעלב, שלא יכעס כל כך. והנה אני מרגישה כאילו הרביצו לי, אימא עלובה שחתכה לילדה השמחה שלה את הגלגלים, לכאורה בשם הביטחון אבל באמת בשם האגו.



שירה, בת 6

את האגו אני מרגישה היטב, אבל הסיפור של הביטחון מנקר בי. כן, לכאורה זה פשוט, אני אמנע מילדי כל דבר שכרוך בסיכון וכך הם יהיו בטוחים. אבל מי שמי? מי אמר שכל הביקורים בחדר 26 היו נמנעים אילו לא הייתי "נרדמת בשמירה"? ופתאום אני כבר לא סגורה על זה שלנסוע בגלגיליות ברחבי הבית זה כל כך שונה מלנסוע בהם בחוג או בפארק, את זה אני הרי מרשה. אז למה לעזאזל אני מתעקשת לאכוף חוק שהמצאתי הרגע כשהמחיר הוא שבצד השני יש ילדה מנוצחת ומובסת? 

הצד השני

אימא שלי רבה איתי. אני אפילו לא ממש יודעת על מה, אני רק יודעת שמהר מאוד ראיתי בעיניים שלה את המבט הזה שאני מכירה ולא אוהבת, זה שעושה לי בבטן תחושה שאני מקולקלת. ולמרות שזו אימא שלי שאני הכי אוהבת בעולם, אני חייבת להגיד שבזמן האחרון המבט הזה כבר מפסיק להיות חדש, הוא דופק לי בדלת לפחות פעם בשבוע וממש ממש ממש ממש נמאס לי ממנו. אז היום החלטתי לא לתת לו להיכנס.

החלטתי לסגור את הדלת, לסגור קצת את הלב שלי כדי לא להרגיש מקולקלת וכדי לא לחשוב כמה עצוב לי שעד לפני שנייה לא היה לה את המבט הזה גם כשהיא כעסה עליי. כן, עד לא מזמן היה שם מבט אחר, כזה של אימא מעצבנת שכועסת על הילדה שלה כשהיא עושה משהו מעצבן. עכשיו זה מבט של "סליחה? למה את עושה לי את זה? מה קורה איתך? לאן נעלמה הילדה המתוקה שלי ומי את לעזאזל?".



רונה, בת 10

ואני מבינה שאני כבר לא כזו מתוקה. אני מבינה שגדלתי לה ושעכשיו אחותי הקטנה יותר מתוקה. אז השלמתי עם זה שהתפקיד הזה נתפס אבל המבט הזה גדול עליי, והנאום שהגיע אחריו, שהיא קצת הכריחה אותי להקשיב לו, מוכיח בדיוק את כל מה שחשבתי.

לפעמים הורים חושבים רק על עצמם, לפעמים אמהות כלכך מרוכזות באכזבה שלהן שהן בכלל לא יכולות להבין שפה של ילדים, ומרוב שהן נעלבות הן גם מרשות לעצמן להגיד דברים בכלל לא נכונים כאילו הן דואגות לנו אבל בעצם כל מה שמעניין אותן זה איך הן מרגישות וכמה אנחנו מאכזבים ולא בסדר. ועכשיו אני גם אמורה להגיב? מאיפה להתחיל? מזה שהיא לא מבינה בכלל מה עושה לי כיף? מזה שכבר תקופה אני מרגישה כאילו כל דבר שאני עושה לא מספיק טוב בשבילה? מזה שאני כבר לא בגיל שאני רוצה או יכולה לעשות בדיוק מה שהיא אומרת? מזה שדי כבר עם המבט הזה שאין בו אהבה ואין בו הבנה ואין בו חמלה ואין בו אימא בכלל?! אז אני לא רוצה להיות הבת שלה כשהיא מסתכלת עליי ככה, ואולי אם אני אחשוב מספיק חזק שזאת לא באמת אימא שלי, שהחליפו לי אותה, אז אני אצליח להתגעגע לאימא שאני אוהבת ולהרגיש קצת פחות אשמה ומקולקלת .

אז לא עניתי לה והיא התרגזה עוד יותר, ולא רציתי לבכות אז הלכתי, ואני מתחילה להבין שאולי חוקי המשחק השתנו, שאולי אני צריכה להחליט אם אני בעדה או בעד עצמי, כי אנחנו כבר לא ביחד, אנחנו כבר לא באותו צד .אני מתגעגעת לימים שהיינו באותו צד.



מיקה, בת 12

אולי זה לא ברור?

לפעמים אנחנו יוצאים לדרך והכל נראה לנו ברור; ברור שלא רוכבים על גלגיליות בבית, ברור שלא מכדררים בסלון, ברור שלא אוכלים את זה או לובשים את ההוא. ואז הברור שלנו פוגש את המציאות שלהם, את משאלת הלב, את הצורך בשליטה, הרגשות, החשקים, היום הקשה שהיה, התקופה האחרונה. ואז זה כבר לא כל כך ברור. כי ברגע שנתקענו ב"ברור" שלנו ונתנו לו לנהל את הגמישות או את הרגישות, ברגע שאנחנו נכנסים מולם ללופ שהכותרת שלו היא האגו שלנו - אנחנו בבעיה. כי כשיש מנצח ומנוצח אז כולם מפסידים.

לפעמים זה עובר חלק. וחלק זה לא בהכרח ילד מרוצה, חלק זה ילד שמצליח להתמודד עם מציאות בלתי רצויה למרות שהיא מבאסת אותו, ואנחנו מחכים לו בצד השני של ההתמודדות עם המילים הטובות, התודה על ההתחשבות, השבח על ההתגברות או הגמישות. אבל לפעמים גם אנחנו צריכים לשאול את עצמנו, תוך כדי תנועה, האם זה שווה את זה; אולי אנחנו אלה שצריכים כאן לייצר גמישות, לקחת פניה אחורה בשם היחסים, הכבוד, הילד המסוים הזה, התקופה האחרונה, החמלה, היכולת לראות מישהו אחר. ובעיקר ההבנה שאולי, רק אולי, זה לא כזה ברור.