כי בקשת סליחה מאפשרת לנו להתקרב זה לזה, להיות יותר פגיעים, יותר אנושיים. סליחה מאפשרת לנו להכיר בסובייקטיביות, בכך שבכל אחד יש עולם שלם של הגיון פרטי, רגישויות, מכאובים ופרשנויות. וכשעולם אחד פוגש עולם אחר, לפעמים מישהו נפגע, מישהו לא מובן עד הסוף, למישהו כואב. כמה כוח יש לרגע בין שני אנשים שבו האחד מכיר בפגיעה של השני בלי "אבל", בלי תירוצים. פשוט בקשת סליחה על עצם הפגיעה באחר.
כדי לגדל ילדים שידעו לבקש סליחה, שיוכלו ליהנות מהרגע האנושי והאינטימי הזה, אנחנו חייבים לזכור שהם צריכים לראות אותנו מבקשים סליחה. הם צריכים לחוות בקשת סליחה אמיתית. רק אז אולי הם לא ירגישו כל כך מושפלים כשמישהו אומר להם לבקש סליחה. רק אז אולי הם לא ירגישו שזה מיותר כשמבקשים מהם סליחה. רק אז אולי גם הם יצליחו להרגיש שלפעמים סליחה זה דבר מקרב ולא מצטדק , שסליחה היא כוח ולא חולשה, שאחרי סליחה אמיתית יש תחושה טובה יותר לשני הצדדים.
אז סליחה, ילדים שלי
סליחה שלפעמים כשאתם במצוקה או מתרגזים, כל מה שהמבט שלי אומר לכם זה: "למה אתם תמיד חייבים לדפוק לי את ארוחת שישי". סליחה שלפעמים אני לא מבינה מה העניין הגדול כשלא מצאתם את הנעלים שרציתם, כשבכיתם על צעצוע טיפשי שנשבר, כשהתרגזתם מעוד "שטות" שלא הייתה בחנות.
סליחה שאני חסרת סבלנות לפעמים, רוצה שתלכו כבר לישון ואומרת "נו" ו"קדימה" וכל מיני מילים שמפריעות לכם לשמוח. סליחה שאני גם אומרת "ואללה?" ו"באמת?" כשאני עושה את עצמי מקשיבה לכל הסיפורים שלכם אבל אני לא ממש קשובה.
סליחה שאני צועקת ואומרת לכם לא לצעוק, אוכלת מהסיר ונוזפת בכם כשאתם מושיטים את היד, מטיפה לפעילות גופנית ובוחרת בספה, נוהגת ואומרת מילים שאני אוסרת עליכם להשתמש בהן. אני יודעת שאין בזה הגיון.
סליחה שאני מנסה לתקן וליישר אתכם, גוערת בכם בכל פעם שאני נפגשת עם הבטן הרכה שלי. אני יודעת שאתם לא זקוקים לזה ושזה לא באמת עוזר לכלום.
סליחה שאני מכניסה אתכם יותר מדי בקלות למשבצות צפויות של הילדה האחראית, הילד העצבני, הילדה שכיף איתה, הילד המשוגע, הילדה שיודעת לצייר יפה. אני יודעת שבכל אחד מכם קיימות כל התכונות וזה לא פייר שאני מכניסה אתכם כל כך בקלות לקופסה. אני יודעת שהתפקיד שלי הוא דווקא להפגיש אתכם עם כל התכונות ולא לצמצם אתכם למה שבכל מקרה הולך לכם בקלות.
סליחה שלעיתים אני מעמיסה עליכם את משאלת הלב שלי שתהיו אחים טובים וכל כך מתאכזבת כשאתם אכזריים אחד לשני. אני יודעת שעמוק בפנים אתם גם אחים טובים, ובעיקר שאתם מנהלים את הקשר בינכם מחוץ לתחום השיפוט שלי.
סליחה שלפעמים אני שוכחת שהזמן אתכם נורא יקר לי, ואני מוסחת בקלות למסך הטלפון, לשאריות עבודה, לעיסוק מיותר בחולין. סליחה ששלוש דקות אחרי שאני מסיימת בפייסבוק ומתפנה אליכם, אני מתעצבנת שאתם עושים לי בדיוק אותו הדבר. כשזה מגיע מצדכם, זה מרגיש לי תמיד כמו כשל חינוכי.
סליחה שלפעמים אני רואה בכם את מה שאין, בשעה שיש בכם כל כך הרבה. תדעו שכשזה קורה ואני לא מצליחה לעודד אתכם, אני מתרכזת בעצמי, וכנראה שאני לא מעודדת, וכמה קשה לו לאדם הלא מעודד לעודד מישהו אחר. סליחה שאני לא תמיד מצליחה.
סליחה שלפעמים אני משתמשת בכם כדי לתקן את מה ששבור לי בפנים, כמו להשקיט את הגעגועים לאמא שלי בכל פעם שאני מחליטה להביא לכם עוד אח. לפעמים פשוט בגלל שאתם הילדים שלי, ובגלל שאנחנו ביחד, אני לא מרגישה אתכם נפרדים ממני, ואתם הופכים למשאלת לב שלי, לדבר שאמור לאפשר לי להרגיש טוב יותר. וזה לא פייר, כי אתם שלכם, ואני לא באמת יכולה לתקן את השברים שלי דרככם; כמו לדעת שאם אתם חכמים אז אני אולי קצת פחות דפוקה ממה שאני חושבת, או לרצות נורא שיהיו לכם המון חברים, כי זו משחה מעולה לפצע הבדידות הנצחית שלי, או לישון אתכם , לחבק אתכם, לשאוב אתכם פנימה גם כשזה לא תמיד מתאים, כי זו שפת האהבה שלי והיא יותר נכונה לי לפעמים ממילים.
סליחה על ציפיות גבוהות מדי שיש לי מכם לפעמים, או על ציפיות נמוכות מדי שאני יודעת שנותנות לכם להרגיש כאילו אתם לא יכולים.
סליחה על כל הדברים שאתם חווים כפגיעה ואני אפילו לא יודעת עליהם.
והנה הדברים שעליהם אני לא מבקשת סליחה
יש דברים שעבורכם הם לא פשוטים להתמודדות, דברים שאני יודעת שאולי יום אחד ברשומון הסובייקטיבי שלכם יחזרו אליי בכתב התביעה שלו זכאי כל ילד מול הוריו. אלו דברים שנוכל לשוחח עליהם ואני אוכל להסביר לכם שהם נעשו דווקא מתוך הידיעה שמלאכת ההורות אינה מלאכת גידול נסיכים, אינה מלאכת ריצוי, ובין מטרותיה לא בהכרח כתוב אצלי שנהיה חברים.
מלאכת ההורות, כך תלמדו גם אתם כשאני אחגוג את היותי סבתא, היא מלאכה כואבת משום שבהמון מקומות יש לשים בצד דווקא את הקל, וללכת על הקשה. לשים את האגו בצד וללכת על המטרה. להסתכל על מחירים ורווחים בטווח קצר, אבל גם בטווחים של עוד שנים רבות.
חשוב לי שתבינו גם את המקומות שבהם אני מאמינה שהתפקיד שלי הוא להשאיר אתכם בתוך חוויה של קושי, בתוך ההתמודדות, ולא בהכרח להציל אתכם. כי לגדול זה דבר כואב, להיות עצמאי זה נפלא אבל זה גם מכביד, לקחת אחריות זה נעים אבל זה קשה, ולהיות בקשר עם עוד אנשים זה דבר נפלא, אבל קשר זה דבר שמצריך אנושיות, התחשבות, הקשבה, ויתורים, כנות, חוסר שלמות ועוד המון המון תכונות שאני אצטרך להדגים לכם אותן. ובעיקר לתת לכם לטעות ולהתרסק, ללמוד משגיאות ולתקן.
אז אני לא אבקש סליחה על כך שאני לא מתמוטטת מהקשיים שלכם. לא אבקש סליחה שאני לא נלחמת את המלחמות שלכם, פותרת את הסכסוכים שלכם או מספקת לכם הוראות הפעלה לכל קושי. לא אבקש סליחה על כך שאני תמיד בעדכם אבל לא עושה בשבילכם דברים שאתם יכולים לעשות עבור עצמכם. לא אבקש סליחה על כך שאני ישנה טוב בלילה גם כשלכם היה יום קשה, כי הקושי הוא שלכם ואני לא מתיימרת שיהיה שלי.
לא אבקש סליחה על כך שיש לי צורך בחברת מבוגרים ואני לא מתמלאת רק ממשחקי דמיון, מצפייה בסדרות שלכם, מהתעניינות בחומר שאתם לומדים או מלשמוע על הסכסוך האחרון עם החברה הטובה שלכם. לא אבקש סליחה על כך שהזוגיות שלי חשובה לי, והעבודה שלי שאני כל כך אוהבת תופסת גם היא חלק בחיינו המשותפים. לא אבקש סליחה על כך שאתם ממש לא כל עולמי אבל אל תשכחו, אף פעם, שכל עולמי לא יכול בלעדיכם.