"את יודעת מה זה ילדים מגורשים?", הוא שאל אותי, ילד בן שש שישב בקליניקה שלי וצייר ביחד עם אחותו בת הארבע.
"ילדים מגורשים?", שאלתי. הוא לא הרים את המבט, המשיך לצייר ענן שחור על גבי השמיים הכחולים שצבע קודם, כששניהם סיפרו על טיול ללונה פארק עם סבתא.
"ילדים מגורשים זה ילדים שההורים שלהם התגרשו", הוא הסביר.
"למה הם מגורשים?", שאלתי.
"כי לא משנה באיזה בית הם ישנים בלילה, תמיד הם מרגישים שגירשו אותם מהבית שהם לא ישנים בו".
מזגתי מיץ פטל לשתי כוסות קטנות ושאלתי את אחותו מה היא ציירה.
"ציירתי משפחה", היא ענתה בביישנות.
על הדף שלה היו ארבעה קווים שאותם הקיפה בעיגול.
להתעלות מעל המשבר האישי
כשהורים מחליטים להתגרש - בין אם הם עושים זאת מתוך הבנה חברית שזה לא עובד או מרוב עייפות ממלחמות וטיפולים זוגיים, שנאה יוקדת, משבר אמון שלא ניתן לריפוי, קנאה עזה או שלל רגשות אחרים ממשפחת הרגשות הרעילה ביותר שקיימת - לרוב הם נמצאים בנקודת שבר אישית.
את שלב השיחה עם הילדים הם מכירים מסרטים או מהדרכה קצרה שעברו, והם יודעים להיזהר: מכנסים אותם בסלון ומספרים סיפור שקט על אהבה גדולה שנגמרה, חברות שנשארה ואהבה אליהם שתישאר לנצח. לרגע לא יעלה בדעתם לשבת ולגלול את סיפור בגידתו של אחד מהם, את השנים נטולות המגע, את פנקס החשבונות שהלך ותפח, את האהבה שהתחלפה בגועל. ובעודם מבשרים לילדים שהם מפרקים את הבית, הם מקווים להיות אלה שיצליחו להוכיח שגירושים זה לא סוף החיים.
וגירושים, אם נשכיל להתמודד איתם כמו שצריך, באמת אינם סוף החיים. זה לא חייב להיות שבר, זה יכול להישאר משבר, ואפילו כזה שבפרספקטיבה של זמן יצמיח חוזקות ותעצומות אצל כולם. אבל בואו לא נשכח שמזווית עיניהם של הילדים, גירושים הם סופה של המשפחה שלהם – של הבית שלהם, המיטה שלהם בלילה, הביטחון שלהם, החיים שלהם, כל עולמם. וההבדל הענק – העצום - בין שבר למשבר יושב על היכולת שלנו, ההורים, להיות שם בתפקיד; יום יום, שעה שעה, דקה דקה, עלינו להוכיח להם שהם לא קשורים למותה של האהבה הזוגית, שהם אינם חלק ממסע הכפשות הדדי, שהם לא צריכים לבחור צד, ובעיקר שאנחנו מוכנים להתעלות מעל המשבר האישי שלנו ולהיות שם בכל רגע הורים מתפקדים עבורם. וזה קשה.
אחד הדיסוננסים הגדולים שמביאה עמה הסיטואציה הזו, הוא המצב הרגשי שלנו מול המופע שאנחנו נדרשים לייצר מול הילדים. כמעט בלתי אפשרי להורה כשהוא שבור/כועס/פגוע/עצוב/מקנא - להמשיך לשדר עסקים כרגיל בחזית ההורות, והרי הילדים ירגישו מה הוא חש כלפי ההורה השני גם אם לא יגיד דבר. אנחנו לא רובוטים, אנחנו בסך הכל בני אדם, קשה לנו וכועס לנו והתפרקה לנו הזוגיות. אבל העדים לקושי שלנו הם הילדים היקרים לנו מכל ואנחנו חייבים לזכור שהתפקיד הראשי שלנו הוא להיות שם בשבילם. כאן נכנס התפקיד הכי משמעותי שלנו, שדורש כוחות על.
אוי להורים שנשפך להם והם מצפים שהילד ינקה
כשהילדים צופים בנו מתמודדים עם משבר, הם לומדים יותר ממה שלא נאמר (למשל מדרכי ההתמודדות שלנו) ונפגעים יותר ממה שכן נאמר (למשל מכל המקומות שנערב אותם בתוך החשבונות הזוגיים). כך, הם ילמדו מהו אומץ אם נטפל בעצמנו ונייצר מציאות חדשה שהיא לא קורבנית ולא מאשימה; הם ילמדו מהי אופטימיות אם נצליח לשמוח איתם גם כשקשה לנו ואנחנו בוכים בלילה; הם ילמדו לקחת אחריות ולהתמודד עם מציאות בלתי רצויה אם נאסוף את עצמנו ונפתור נקודתית את הבעיות במקום להטיח אותם באחד בשני. והם יתרסקו אם נבקש מהם לקחת צד.
לבקש מהם לקחת צד זה, למשל, לספר להם שאבא לא העביר את הכסף בזמן. זה להחליט ברגע של חולשה לספר להם את "הסיפור האמיתי" כי אתם מרגישים שהם כועסים עליכם והם בעצם אמורים לכעוס על הצד השני. זה להשתמש בהם ככלי נשק כדי להכאיב למי שהכאיב לכם ולסנן משפטים כמו "תמיד כשאתה חוזר מאבא אתה עצבני" או "למה היא מלבישה אותך ככה" או "ברור שהוא מרשה לך, תמיד אני צריכה להיות הרעה" או "אימא תמיד מאחרת לאסוף". בכל פעם שאתם מתקזזים עם בן הזוג שלכם ויודעים שמי שישלם את המחיר זה הם, אתם שוכחים שאתם בתפקיד הורי, שנשבעתם להם שהחיים ימשיכו, שיהיה בסדר, שהמשפחה תישאר אותו הדבר רק בשני בתים, שהתפקיד שלכם הוא להוכיח להם שהכאב שהם כואבים הוא נסבל ושאפשר לחיות איתו.
גם ככה הם משקיעים את כל האנרגיות שלהם בלהבין למה זה קרה להם, להסתגל למעברים כל יומיים, לגעגועים בכל ערב לחצי מכם, להפנמה שימי הולדת כבר לא יהיו אותו הדבר, וגם לא שבתות או חגים. הם זקוקים לאנרגיות הנותרות בכדי לשרוד, בכדי להמשיך הלאה. ובכל פעם שאתם מכניסים אותם לאבל או לכעס שלכם אתם לוקחים מהם את האנרגיות האלה שהם כל כך צריכים.
כולם עושים טעויות. טעויות הן חלק מהחיים, אנחנו לא אמורים להיות מודל של האנשים המושלמים שלא טועים, כי אז גם הילדים יצפו מעצמם לא לטעות והחיים יהיו להם הרבה יותר קשים. זה בדיוק כמו כשהם לומדים למזוג משקה לכוס: הם צריכים לדעת שבהתחלה זה יישפך, שזה לוקח זמן, שזה לא נעים אבל גם לא נורא, ושעם הזמן הם ילמדו למזוג טוב יותר, וגם – ילמדו לחיות עם הטעות והתסכול, לסלוח לעצמם ולזכור שתמיד יישפך. אבל אוי להורים שנשפך להם והם מצפים שהילד שלהם ינקה, ועל הדרך גם ינחם אותם שלא קרה כלום ושהוא מטפל בזה. אנחנו אמורים להיות שם בשבילם כשנשפך להם, הם לא אמורים להיות בשבילנו כשנשפך לנו. בטח לא כשהם קטנים, בטח לא כשכואב להם.
חילוקי דעות עמוקים סביב חינוך הילדים יש גם בתא משפחתי מאוחד. כשאני צופה מהצד בטעות איומה שבעלי עושה מול אחד הילדים, אני נושכת שפתיים לא להתערב מתוך הבנה שגם הוא הורה ושאני אמורה לאפשר לילדיי להתמודד מולו, גם אם המשמעות היא פגיעה (בהנחה שלא מדובר בסיטואציה מסכנת חיים ונפש). ואז, כשהילד הפגוע מגיע אליי, אני אקשיב לסיפור שלו, אבין את הפגיעה שלו, אנסה לברר איתו מה אפשר לעשות, אבל לרגע לא אפתח איתו קואליציה ואהפוך את אבא שלו לאיש הרע שכרגע נתן לו עונש לא הגיוני, שאף פעם לא רואה את הטוב, שנכשל וטועה על חשבון הילד הקורבן. המשימה ההורית שלי היא לאפשר לילד שלי לדבר על הפגיעה שלו, אפילו להבין אותה, אבל כדי לשמור עליו באמת אני לא יכולה לקחת צד, כי אז הוא הופך להיות קטן וחלש וראוי להצלה ואבא שלו הופך להיות מפלצת גדולה הרבה יותר ממה שהוא. ואז, בערב, אחרי שנשכיב את כולם לישון, אני יותר ממוזמנת להתווכח ולהבהיר לבעלי שככה אני לא מוכנה שהוא ידבר/ינהג/יקבל החלטות/יתנהל מול הילדים. לא מתוך הסברה ששנינו צריכים להיות בדיוק אותו הדבר, אלא מתוך הבנה של מהם הקווים האדומים המשותפים בגידול הילדים שלנו.
החלק המנחם הוא שבאמת אפשר לחיות אחרי חורבן המשפחה. יש ביכולתכם לברוא עבור הילדים שלכם מציאות חיים טובה יותר, שלמה יותר, בטוחה יותר, שבתוכה הם יוכלו להתגבר ולהבין שהם אינם מגורשים, שהחיים ממשיכים, שבתוכם הם לא איבדו שום הורה ולא איבדו את עצמם - הם פשוט מתמודדים עם משבר. ועם הורים טובים ההתמודדות היא קשה אך נסבלת, כואבת אך מעצימה. כי דווקא הם, שלא עמדו איתנו מתחת לשום חופה, לנצח יקבלו מאיתנו את הגרסה המשופרת של עצמנו, עטופה בכוונות טובות, שמסוגלת להתעלות על הכל, לשים את עצמנו בצד, ולראות אותם. הפצע בלב של המשפחה שהייתה פעם יכול לנהל אותם כל החיים ממקום רע וכואב, אבל הוא גם יכול להיות רק משבר שבסופו תגיע השלמה וידיעה ברורה שהחיים נפלאים גם כך. זה לגמרי בידיים שלכם.