זה התחיל בהודעה שנחתה בוקר אחד בנייד של האם, המגניבה בנשים להזכירכם, בקבוצת הוואטסאפ של הצופים של הבכור. הורה מהשכבה גילה שהילדים בני ה-15 משתכרים במסיבות, מעשנים ונוסעים במכוניות עם חבר'ה גדולים מהם שהרגע הוציאו רישיון. הבנות, כך נכתב, משתלבות היטב בחגיגה באקטים אקראיים של מין אוראלי, שאחרי מספיק אלכוהול מתרחשים "מרצון". היו שם עוד הרבה פרטים איומים ומטרידים שאילצו אותה לקרוא את ההודעה שוב ושוב, תוך שהיא חושבת לעצמה שחלה פה טעות איומה, או שזה הראשון באפריל, או מתיחת ריאליטי ניסיונית בעוד תכנית פריים טיים צהובה. הכל רץ לה בראש, כי לא יכול להיות שמדובר בילד שלה. ניסתה לשחזר את כל המסיבות אליהן יצא החודש. היו הרבה, הם לא מגבילים בשעות, הרי ככה זה גיל ההתבגרות - חופש, יוצאים, מבלים, חוזרים בחמש בבוקר, מתעוררים בצהריים. כשהיה מתעורר היא תמיד הקפידה לשאול "איך הייתה המסיבה, היה כיף?", ממש כמו ששאלה כשהייתה מחזירה אותו מהגן בגיל חמש. הוא תמיד ענה כן. הוא היה ילד מגניב.
היא לא הגיבה מיד כמו כולם בקבוצה, אלא חייגה לבעלה המגניב, שהיה באותה עת בישיבת קריאייטיב כלשהי. הוא תמיד ענה, גם אם היה עסוק. היא לא הרבתה להתקשר באמצע היום, וגם עכשיו הבינה מה"הלו" שלו שהוא עסוק אז אמרה לו בכמה מילים שהיא מעבירה לו סמס ושיתקשר כשיתפנה. הוא חזר אליה מיד.
איך נחזיר אותם אלינו?
"גם אנחנו היינו מתבגרים", זו הנחת היסוד המגניבה שמנחה רבים מאתנו, "ועברנו את זה בסבבה". הרי גם ההורים שלנו לא ידעו מה עשינו במועדונים, עם מי נסענו ומתי חזרנו. אז בואו נסתכל על זה שוב, הפעם בעיניים של הורים. כן, עברנו את זה סבבה, עובדה: אנחנו חיים, מתפקדים, עובדים, נשואים. אבל האם אנחנו מוכנים שהילד בן ה-15 שלנו ישתתף היום בניסוי? כי הניסוי קצת שונה היום מאשר בתקופה שבה אנחנו היינו מתבגרים, אי שם בשנות ה-80'. המסרים שהילדים שלנו חשופים אליהם היום, כל יום, הם מסרים אלימים, מיניים, מבלבלים ולא מאורגנים. אם פעם התפקיד ההורי היה להכניס אל תוך הבית אינפורמציה, היום התפקיד הוא לסנן החוצה אינפורמציה, ובעיקר - לתווך אינפורמציה שנכנסה.
דמיינו לעצמכם לרגע שהילדים שלכם משחקים בעולם של מציאות מדומה בכל משחקי הרשת שקיימים. עם המשקפיים ושאר האביזרים, עם "להיות המשחק ולא לשחק את המשחק" וכל זה. מגניב, לא? עכשיו תדמיינו את המתבגר או המתבגרת שלכם נחשפים לפורנו (זה קורה בפעם הראשונה בין גיל 13 ל-15, לא בטוח שאצלכם בבית אבל היי, לא התקנתם מסנני פורנו על הסמארטפונים של החברים), וכשהם נחשפים לפורנו הם לא רק צופים בו - הם משתתפים בו. מציאות מדומה, זוכרים? אז הילדים האלה יוצאים לעולם אחרי שכבר חוו בבית הממוזג שלכם חוויה מלאה (מבחינתם) של יחסי מין, אלימות על כל סוגיה, נהיגה בכלי רכב שונים, מסעות הרג, משחק מול אצטדיונים רועשים ועוד ועוד. ואף אחד לא דיבר איתם על זה!
הדבר הבא שקורה הוא שלהוראות ההפעלה של מתבגר - למערכת הרגשית, הקוגניטיבית והפיזיולוגית שלו - נכנסים כמה באגים:
1. הם מרגישים שזה ממש מגניב לקחת סיכונים.
2. הם מרגישים ממש גדולים ומסוגלים.
3. כל מה שאתם מייצגים ממש לא מעניין אותם.
4. הם רוצים עוד ועוד עצמאות.
המשימה הכי חשובה שלנו בשלב הזה נובעת בעצם מהתוצאה הרצויה, והיא להבין איך אנחנו נשארים משמעותיים בחיי המתבגר שלנו. ואל תתבלבלו ממופע המתבגר הקלאסי - הם רוצים שנהיה משמעותיים. וכשאני אומרת משמעותיים אני לא מדברת על הכלי המבלבל והזמין להורים: הכוח לקחת מהם, לא לשלם להם, לא לאפשר להם. ארגז הכלים ששרת אתכם בגיל הרך כבר לא ממש רלוונטי, כי אתם הרבה פחות משמעותיים, ועכשיו צריך לייצר בוואקום הקיים יחסים טובים. וזה מסובך וזה עליכם וזה הכי חשוב.
כן, כדי שתהיה משמעות לדעה שלכם, למילה שלכם, לכם, אתם חייבים להיות איתם ביחסים טובים. זה לא אומר לפתוח בקבוק בירה ביחד, המשמעות של יחסים טובים בגיל ההתבגרות הוא חיזור אמיתי: אתם המחזרים והם המחוזרים. בדיוק כמו שמחזרים אחרי בחורה: מוצאים דברים טובים להגיד לה על מי שהיא, על איך שהיא נראית, על כמה נעים לשוחח איתה. כל דקה שהם יתנו לכם מזמנם היא דקה יקרה לייצר איתם קשר טוב, להתייעץ איתם, לשתף אותם, להתעניין בהם, להקשיב להם באמת. להזמין אותם לארח לכם חברה כשאתם מכינים ארוחת ערב, לנצל נסיעה באוטו לשמוע מה קורה בצופים, להתווכח איתם אם צריך בכלל ללמוד היסטוריה, לצלול אל תוך הרעיונות שלהם, המחשבות שלהם, החלומות שלהם, לראות ביחד חדשות, לשאול אותם מה הם חושבים, לדפוק בדלת הסגורה שלהם ולהגניב להם כריך מפנק פנימה, לחבק לחצי שנייה כשאין חברים בסביבה, לראות את המקומות שהם מושקעים בהם ,לכבד אותם, ובעיקר להיות בעדם.
אם יש איזשהו סיכוי שהם יקשיבו לכם, שדעתכם תחיה בתוכם, שתוכלו לנטוע בהם בלמים שמנוגדים לשלב ההתפתחותי שלהם, זה רק אם תהיו איתם ביחסים טובים. אם תהיו נוכחים בחייהם למרות המופע המרחיק שהם מציגים, אם תאפשרו להם לשתף אתכם בלי לקפוץ ישר עם ביקורת, אם תשמחו בהם למרות ובניגוד לקושי העצום שבלהיות הורים שלהם. רק אז תוכלו להרוויח את הזכות לאסור עליהם, למנוע מהם, לשמור עליהם גם כשהם יבעטו ולא יסכימו. תזכרו, כשהם היו צעירים יכולתם להכניס אותם לחדר עד שיירגעו, לגזול מהם זמני מסך, אפילו לקחת להם דברים שחשובים להם. למתבגר שתפעילו עליו כוח יש יותר כוח מלכם, משום שכשהוא יברח לאילת ויסנן אתכם בטלפון, הוא יוכיח לכם שוב ושוב שמה שהיה חשוב מלכתחילה הם היחסים.
למה אנחנו כועסים עליהם? כי אנחנו מפחדים
כשהילדים היו קטנים, היו ספרים שאמרו לנו מתי הם אמורים למחוא כפיים, למה חשוב להקריא להם סיפורים ומה המשמעות של התקפי זעם. לכל שאלה הייתה תשובה לא מורכבת במיוחד. ואז הם גדלו, ופתאום נוצר בלבול, התגנבה בושה ובעיקר המון חרדה. הפחד שהנה, אנחנו כבר רואים את המוצר המוגמר, את המבוגר שהם יהיו, ואנחנו לא בטוחים שזה מגניב, בעיקר כי הם לא מדברים אלינו מגניב, הם לא מצליחים לנהל את הדברים שחשובים לנו בצורה מגניבה, הם עסוקים בעצמם ואנחנו הופכים להיות רעש רקע, הם לא אחראיים מספיק אבל דורשים עצמאות, ואנחנו מפחדים כי אנחנו מאבדים שליטה. אז אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים ולעיתים משחררים יותר מדי. אנחנו לא נלחמים על הקשר איתם אלא נלחמים בהם, ולפעמים אנחנו נרדמים בשמירה.
בסיום יום העבודה המגניב, הזוג המגניב נפגש בערב בביתו. הם דיברו ביניהם והבינו שהם צריכים לתת עבודה, שיש להם תפקיד, שהם צריכים לשמור על הבית שלהם, ושבשמירה לא נרדמים. ככה פתאום באמצע החיים הם גילו שלהיות הורים זה לא תמיד מגניב ושיש בעיות שלא יוכלו לפתור בשיחה אחת או בחיפוש בגוגל. יש בעיות שדורשות תהליך חינוכי שלעיתים הוא ארוך ומייגע, ולפעמים הוא הפוך מכל אינטואיציה מגניבה, אבל הוא מחויב מציאות. הם הבינו שלמרות שהילד שלהם נראה מבוגר, מתחצף כמו מבוגר ומתלבש כמו מבוגר, הוא עדיין ילד. הילד שלהם.