הייתי לא בסדר, אני יודעת, צעקתי עליה נורא. היא חיפשה את הסלולרי, נלחצה וצעקה לכל עבר בזמן שאני הייתי באמצע פינוי השולחן מארוחת הערב. בשלב ראשון לא הגבתי לצעקות אבל אז היא התקרבה לכיווני, הרימה ווליום, דיברה לא יפה, לא זוכרת בדיוק מה אמרה אבל היה שם משהו מאשים וקולני ומפונק וחצוף ובלתי נסבל. ובשנייה אחת, בין הכנסת גביע הקוטג׳ לגבינה הצהובה, בשנייה שלא דיברתי עם עצמי ונרדמתי בשמירה על הקוליות האימהית הנדרשת, יצאה ממני המפלצת/האמא החורגת/המכשפה/המשוגעת. הפתעתי גם אותה וגם את עצמי, צעקתי ואמרתי מילים איומות. אמרתי שהיא חצופה ושהיא לא יכולה לצעוק ככה ושנמאס לי כבר מ... - הייתה שם רשימה שלמה של דברים שקשורים אליה שכנראה נמאס לי מהם באותן דקות של אי שפיות. היא התחילה לבכות. מה היא בוכה? מה זאת החולשה הזו עכשיו? אם היא הייתה עונה לי כהרגלה או מגלגלת עיניים או הולכת וטורקת איזו דלת כמו המתבגרת שהיא, הכל היה כל כך יותר פשוט: אמא מטורפת, ילדה מתבגרת, עוד יום שגרתי, סוף סיפור.
אבל היא בוכה עכשיו, המקרר עדיין פתוח, עוד לא סיימתי להוציא עליה את כל תסכולי היום שלי, והלב שלי מתחיל לדפוק. אבל קרואלה דה ויל שהשתלטה עליי לא מתייאשת. מה, נישבר פה מכמה דמעות? אני ממשיכה לירות, לא יודעת בכלל מה אני אומרת, סוגרת את המקרר בטריקה ומתחילה לנגב את השיש. העיניים שלנו כבר לא נפגשות, יותר קל לרמוס ילדה כשלא מביטים בדמעות שלה. הבית שקט למרות שכולנו שם, שבע נפשות, ורק הצעקות שלי נשמעות. אחותה פוגשת אותי ליד הכיור ואומרת לי "אמא, די". כנראה שהמילה "אמא" קוטעת סוף סוף את הטראנס הפסיכוטי, מזכירה לי מה התפקיד שלי, ואני עוזבת את השיש והכיור ובשאריות השיגעון שנותרו בי צועקת שוב, בפעם האחרונה, שאני הולכת להשכיב עכשיו את החמישית ושכולם יהיו בשקט. אני אפילו לא מסתכלת עליה. משאירה אותה במטבח הלומה ופגועה והכי לא מתבגרת שיש.
נו, תגיד כבר סליחה
תבקש מאח שלך סליחה! אתה לא רואה שהוא בוכה? תגיד סליחה לאבא, זה כל מה שאתה צריך לעשות כדי שהוא לא יכעס. ילד מנומס אומר סליחה ותודה, תגיד סליחה! זה לא מכל הלב, תגיד סליחה מכל הלב. עכשיו בוא נשאל אותו אם הוא סלח לך. סלחת לו? כמה פעמים אנחנו מסבירים להם בזמן אמת, במקום בו התבצעה העבירה, העוולה, שהם צריכים להגיד סליחה. זה הרי בסיסי. אבל בואו ננסה רגע להסתכל על הנושא החשוב הזה דרך עיניהם של ילדינו.
אופציה מספר אחת: "אני חטפתי לו את הכדור, עכשיו הוא בוכה, אני לא בסדר. כדי שהעניינים יסתדרו אני צריך להגיד מילה אחת, 'סליחה', ואז אני אהיה בסדר". אז המילה הזו, שיחסית קל להגיד אותה, בטח מן הפה אל החוץ, מוחקת את הפגיעה ובעוד חמש דקות כשיתחשק לי לכפכף אותו שוב, אני אעשה זאת ופשוט אומר סליחה.
אופציה מספר שתיים: "אני עשיתי עוול למישהו וכדי לאזן את המשוואה גם אני צריך לשלם מחיר - המילה הזו שהגדולים דורשים ממני לומר, לרוב במעמד פומבי ולא אינטימי, בפני כל הגן, בפני סבא וסבתא, בפני חברים, המילה הזו מטרתה להשפיל אותי. עכשיו אנחנו תיקו, אפשר להמשיך".
בשתי האופציות אנחנו בבעיה, בטח אם אנחנו אנשים שבאמת מאמינים בסליחה, מאמינים במקום הטהור והאנושי כל כך שבו אני כאדם מכיר בפגיעה של אדם אחר, מכיר בכך שפגעתי במישהו, רואה את הפגיעה, מבין את האחר, מבין שאני לא יכול לקחת לו את הכאב או את הכעס או את השבר שגרמתי, ופשוט מצטער. מצטער ואומר סליחה.
כשנאמרת סליחה אמיתית זה כמעט משתק. המילה החזקה הזו, כשהיא נאמרת בכוונת הסליחה הטהורה, יכולה באמת לרפא כאב, לשקם יחסים, לבנות אמון. יש משהו ברגע שבו צד אחד מכיר בטעות, ומכיר בכך שטעותו פגעה באחר ועל כך ורק על כך הוא מתנצל, מכל הלב, ומבקש מהאדם הנפגע שיסלח לו - מבקש ולא דורש. אז למה אנחנו מנסים ללמד אותם להגיד את המילה הזו באוטומט?
אין בעיה עקרונית עם לבקש מהילדים להתנצל, כל עוד אנחנו לא עוצרים את כדור הארץ במעמד משפיל עד שהם מבקשים. יותר מזה, הדרך היחידה בעיניי להפגיש את ילדנו עם סליחה אמיתית היא להיות אלה שמתנצלים בפניהם כמו שצריך. עכשיו כל שגרירי הסמכות ההורית יתקוממו ויגידו שהורים לא אמורים להתנצל בפני ילדיהם משום בכך נשברת ההיררכיה המשפחתית שמאפשרת לנו להיות בעלי סמכות מולם. אני, לעומת זאת, טוענת שאת כל מה שילדנו יחוו ויראו וירגישו במסגרת היחסים הראשוניים שלהם במשפחת המקור, המשפחה שלנו, הם ייקחו איתם לכל מערכת יחסים משמעותית אחרת בחייהם. ויכול להיות שייקח זמן עד שתזכו לקבל מהם התנצלות ראויה, אבל אל תתבלבלו, התפקיד ההורי שלנו הוא לתת להם מודל התנהגותי לכל מה שרצינו, ציפינו וחלמנו שהם יהיו. פשוט כי אין דרך אחרת ללמד ילדים (בעצם יש - להכאיב להם או להשפיל אותם או להעניש אותם, אבל זו הדרך הבטוחה ללמד משהו ועל הדרך להשמיד את היחסים בינינו).
אז איך מבקשים סליחה באמת?
1. מכירים את ההתנצלויות או הסליחות שקיבלנו ואנחנו רק מרגישים אחריהן יותר רע? "מצטער באמת", "יש מצב שלא צדקתי כל כך", "אולי טעיתי כשאמרתי לך". אחרי הפגיעה צריך להיות רצון אמיתי וכוונה כנה, מכל הלב, לשפר או לסדר או להחלים את מערכת היחסים. ולכן להגיד "סליחה , בסדר???" זה לא באמת עובד.
2. האגו שלנו הרבה פעמים מפריע לנו להתנצל כי החוויה שאנחנו חווים בהתנצלות היא חולשה. אבל התנצלות היא כוח, כוח אמיתי להיות מספיק כנה עם עצמך, להודות בטעות, ולא להרגיש שזה לקח ממך משהו, אלא נתן משהו למישהו אחר. סליחה היא הכרה אמיתית בפגיעה של השני.
3. אל תנסו להצדיק את מה שעשיתם ("סליחה, אבל העמדת אותי במצב בלתי אפשרי", "סליחה, אבל אני חייבת להגיד שאני נעלבתי קודם ולכן"). כל "אבל" שיתווסף לסליחה שלכם ייקח ממנה את המשמעות האמיתית ויטשטש אותה.
4. לקיחת אחריות - כשאני מתנצלת אני חייבת להיות מוכנה לקחת אחריות על מה שצריך לעשות בכדי לתקן את המצב. אני אשאל את מי שפגעתי בו אם יש משהו שאני יכולה לעשות מבחינתו כדי לגרום לו להרגיש טוב יותר, ואגיד מה אני מתכננת לעשות כדי שזה לא יחזור שוב. כאן תזכרו שרק התנהגות תוכיח באמת את הסליחה, ולא המילים. אם אחזור מחר על המעשה אז לסליחה אין באמת משמעות.
5. אין שום ציפייה מהאדם שמקבל את ההתנצלות. זה החלק הטריקי, כי הרי יש בנו ציפייה סמויה וגלויה שכשנתנצל הצד השני אוטומטית ימחל או יתנצל על חלקו, אבל האמת היא שאין לנו שום יכולת לשלוט על תגובת הצד הנפגע. משמעותה של סליחה אמיתית היא בפוזיציה שלא מצפה לדבר בתמורה. יש מצב שייקח לו זמן לסלוח, יש מצב שהוא עדיין פגוע וכואב, יש מצב שהוא לעולם לא יסלח. תזכרו, מטרתה של בקשת הסליחה אינה מחיקת האירוע מהיומן, אלא הכרה באירוע.
הקטנה נרדמה. כשיצאתי מהחדר כבר הייתי "אמא". דפיקות הלב נעלמו ביחד עם תחושת אובדן השליטה. נכנסתי לחדר שלה ומצאתי אותה מסדרת מערכת ליום הלימודים של מחר, ילדה טובה שלי. בשנייה שלפני בקשת הסליחה הציפו אותי רגשי אשם איומים, ארורים. היא כל כך מבלבלת אותי, נראית גדולה, מדברת כמו גדולה, כועסת כמו גדולה. אבל היא קטנה, היא הילדה שלי, ואני איבדתי שליטה וצעקתי כמו משוגעת ואפילו שבכתה לא הפסקתי ולרגע לא לקחתי אויר ולא הקשבתי לה. ואין לי מושג למה או איך זה קרה, ואני כל כך מצטערת כל כך מתנצלת, כל כך מבקשת את הסליחה שלה. סליחה.