אוקיי, אז אם הטלפון יצלצל עכשיו זה אומר שאני אהיה בסדר - נתתי בהם סימנים, בדברים מקריים שקורים כל דקה. אם הקטנה נרדמת עכשיו זה אומר שאני חולה, ממש חולה. ואם הם יריבו עכשיו, ואם אמצא חנייה, ואם ואם ואם. ומה אם לא? בחלומות הלילה איבדתי את כולם: הקטנה נפלה בפיר מדרגות, ידו של בן ה-13 החליקה מידי בסערה בים. התרגלתי ליקיצות אימה באמצע הלילה, נרגעת משלוק של מיץ תפוזים (אם הפקק יפתח בניסיון ראשון אני בסדר) וחוזרת לישון.
בשבוע השני הרגשתי שאני מתרחקת. עושה תנועות של אמא, בת זוג, חברה, מסתכלת על הילדים מהצד ולא מאמינה שאני הולכת לעזוב, ממש כמו שאמא שלי עזבה. ויובל, איך הוא יגדל את כולם? המחשבה הזו הכריעה את ההתנגדות לרופאים. נסענו לתל השומר. ״בכל זאת, הילדים נולדו שם", אמרתי לו בדרך, "אולי תבוא משם בשורה טובה״. ורגע! אני גם אנדור נדר. זה הזמן, עדיין לא הגענו, יש לי הזדמנות אחרונה להשפיע. אני אנדור להפסיק לעשן - לא, להתחיל לעשות ספורט - לא, להשתלב חברתית בקבוצות וואטסאפ - לא, לצחצח שיניים כל ערב - לא... כשמחסום הכניסה לתל השומר התרומם, סוף סוף הגיעה המחשבה המדויקת ונדרתי: אלוהים, אם אני אהיה בריאה, אני מבטיחה לנסוע עם כל הילדים לחופשה בחו"ל.
הרופא במיון היה נחמד. הוא לא הבין למה פרצתי בבכי כשניסיתי להסביר לו שיש לי חמישה ילדים לגדל ואני עדיין לא מוכנה ללכת, והם אוהבים רק את החביתות שלי לארוחת ערב. הוא בדק ביסודיות הנדרשת ואמר שיש לי עוד הרבה שנים להכין חביתות ושהכל בסדר, שהחולשה הנוראית כנראה נובעת מהתקף חרדה והסימפטומים האחרים הם תוצר קלאסי של לחץ.
חודש אחרי, בריאה כמו שור, בשלוש לפנות בוקר, הערתי חמישה ילדים נרגשים לטיסה מס 331. בשש בבוקר, כשהטייס הודיע בקול חביב שיש תקלה טכנית והטיסה תתעכב בכמה שעות, הצטערתי שלא נדרתי להפסיק לעשן.
אם למישהו היה ספק, חופשה משפחתית עם ילדים היא לא חופשה. קצת כמו שחופשת לידה לא מגיעה עם קוקטיילים. אז לפני שתצאו למסע (כן, מסע זו הגדרה טובה יותר. מסע כומתה) נסו לחשוב על זה כגיבוש. ועכשיו, אחרי שיישרנו קו עם הציפיות שלנו, בואו נראה איך נערכים למסע הזה.
שבו לשיחת הכנה משפחתית
מטרת השיחה היא לייצר גאוות יחידה משפחתית ולרתום את הילדים למאמצים שידרשו מהם בנקודות מסוימות בחופשה. אל תניחו שמכיוון שהוצאתם כל כך הרבה כסף, לקחתם חופש מהעבודה ונסעתם למקום מדהים, הילדים מצדם אמורים להיות אסירי תודה, להחליף את אישיותם בהתאם ולהתנהג למופת לאורך כל החופשה. ילדים הם ילדים: כשהם יפגשו בסיטואציות מתסכלות הם ייצרו תסכול, כשישתעממו הם יתלוננו ובין לבין הם ימשיכו לריב. ואתם ממש לא רוצים למצוא את עצמכם מאיימים בביטול חופשה שכבר שולמה או בחזרה הביתה - זה מיותר והם יעלו עליכם אחרי שני איומים לא ממומשים.
בשיחת ההכנה כל ילד יגיד דבר אחד שהוא היה רוצה לעשות בחופשה (לאכול גלידה, ללכת לבריכה, לצאת לטיול רגלי) ואנחנו נרשום את רצונו ונסביר שכדי שנהנה בחופשה כולם יצטרכו להתחשב ברצונות של כולם, כי אנחנו המשפחה המגובשת בטיול הגיבוש המגבש וכולם הולכים ליהנות. גם את המשאלות שלנו, ההורים, נעלה על הכתב, ובסוף כולם יאשרו את המשאלות של כולם ויבטיחו לנסות ולהתחשב.
נדבר גם על מה נעשה ברגעים הקשים - כשנצטרך לעמוד בתורים, כשנתעורר מוקדם בבוקר ולא נרצה להעיר את ההורים, כשנצטרך להתחשב ברצון של מישהו אחר, כשאמא תעשה קניות ונצטרך לחכות עם אבא מחוץ לחנות. נספר להם שגם אנחנו מתרגשים וגם אנחנו לפעמים נהיה מתוסכלים או עייפים ונצטרך את עזרתם. אחת הטעויות שאנחנו עושים בכל פעם שצריך לתקתק משהו, להתגבר על בעיה, זה לצפות שהילדים יזוזו מהדרך, ישבו בשקט ויתנו לנו לתקתק. זה בדיוק המקום שבו הילדים מרגישים מיותרים, לא מבינים, מתוסכלים ומתחילים ליצר לנו רעש רקע. ברגע שנרתום אותם למשימה, אפילו נרד לגובה העיניים שלהם ונגיד להם שעכשיו יש בעיה ואנחנו צריכים את עזרתם - שיהיו בשקט, שיסחבו שקיות, שישמרו אחד על השני, כדי שביחד נצליח להתגבר - הם ירגישו חלק מאתנו וישתפו פעולה.
בחופשה עצמה, אל תשכחו לעודד ולעשות כל ערב "לחיים" למשפחה הכי משפחתית בעולם, וגם לפרט ולשים דגש על מאמץ של כל ילד וילד - איך הם התגמשו, ויתרו, התאפקו, חלקו ועשו זה בשביל זה. כאמור, גאוות יחידה.
הגדירו תקציב לבזבוזים
לא סתם כסף הוא נושא שהופך חופשות לשדה קרב. אי אפשר לצפות מהילדים לדעת לבד מתי בזבזנו מספיק, זאת מעמסה גדולה מדי על כתפיהם. הם לא ייקחו אותנו לשיחה ביום השלישי לחופשה ויגידו "אמא, אבא, באמת הגזמנו עם כל ההוצאות, הגיע הזמן להצטמצם, אז מהיום לא נבקש יותר גלידות". תחשבו על עצמכם הולכים בגן עדן של אפשרויות עם אדם גבוה שדי מחבב אתכם, ואם רק תבקשו מספיק ותבהירו לו שזה חשוב לכם, הוא ישלוף ארנק וזה יהיה שלכם.
תנו להם לצאת מהמסגרת
חופשה היא הזדמנות מצוינת לקחת צעד קדימה במיומנויות ובעצמאות של ילדים. דווקא משום שהוצאנו אותם מהסביבה היומיומית שלהם, כדאי לנצל את הזמן שכולנו ביחד, פנויים וחופשיים, כדי לגדול. אז בקשו מהילד הביישן לפנות למלצר באנגלית, מהילדה האגואיסטית שביומיום תקועה במסך לעזור לכם עם האריזות, ומהילד הפחות אחראי לשמור על אחיו הקטן כשאתם נחים. וכשהם מצליחים אפילו קצת, ספרו להם כמה הם אחראיים, עוזרים, אמיצים, וכמה הם גדלים בחופשה.
הנטייה הטבעית שלנו היא להכניס את הילדים שלנו למשבצות: אנחנו מבקשים מהילד שמצייר יפה שיכין ברכה לסבתא, מהילד האחראי שישמור על אחותו, ומהילד העוזר שיעזור במטבח. דווקא כשאנחנו פנויים יותר, זה הזמן לשנות קצת את מה שכבר לימדנו אותם על מי שהם. תנו להם הזדמנות להתאמן, לגדול ולחשוב על עצמם אחרת. תסתכלו עליהם בעיניים אחרות ותראו איזה קסם מתרחש בנפשם וביכולות שלהם.
ועוד קצת צידה לדרך:
1. נצלו חופשות כדי לנשק, לחבק וללכת יד ביד עם המתבגרים שלכם. הם זורמים כשזה לא קרוב לחברים.
2. תסתכלו טוב על היחסים בין האחים כשאין טלוויזיה ומחשב ברקע. קורה שם משהו מחמם לב.
3. גלידה גם נחשבת לארוחת ערב.
4. ישראלים בחו"ל - סיוט לפגוש, אבל גם איזה כיף לפגוש כשצריך בדיוק מגבון לנגב לקטנה את הידיים.
5. שני ילדים זה מספיק, יותר קל להשיג שולחן במסעדה וגם זול יותר. חמישה זה בלגן, תמיד מישהו רעב או צריך לשירותים או צמא או בוכה. תמיד יהיה את זה שלא מתאים לו מה שמתאים לכולם. אז בין אם יש לכם שניים, שלושה או חמישה - קחו אוויר, ולכו על האופציה של חוש הומור. אין כמו חיקויים של שפה זרה, צחוקים על אמא שנכנסה לשירותי גברים, צחוקים על בת העשר ששברה צלחת יקרה בחנות מזכרות, או פשוט להסתכל על עדר של פרות ולתת להן שמות של אנשים שמכירים (אפשר גם מורים וגננות) ולעשות בושות עם הרבה גאווה ישראלית.
חוויה, הייתה חוויה, כך מקובל לסכם חופשה משפחתית. אני מצדי קיבלתי שוב מבט מבחוץ על שגרת החיים המתוקה חמוצה שאנחנו עבדים שלה, ולא, אין כאן מסקנה שטומנת בחובה העצמה נשית. בכל רגע נתון אני מוכנה לוותר על הכל ולחזור לתפקיד המסורתי שלי בשבט - לטפל, לנקות, לחבק, להניק, לבשל, לשחק, לחנך ופשוט להיות אמא. המשימה שביומיום נראית לפעמים כל כך מסובכת, נראתה ביערות הולנד כל כך פשוטה, נכונה ומדויקת. אבל לא, "לוותר על הכל" זאת לא הדרך, הרי הוויתור על עצמי הוא שהביא אותי מלכתחילה לנדור את הנדר. כל מה שצריך בסוף חופשה זה להבין מחדש שהגוף שלנו צריך איזון והנפש שלנו זקוקה להיות אמא (או אבא), וקצת גם לא. והם, הילדים, רק תביטו בהם, הם פה ללמד אותנו לצחוק, לשחרר, לבכות, לרוץ, להשתעמם, להסתקרן, להיות חופשיים. בסוף היום, מול אגם עם ברווזה וברווזונים, אנחנו, משפחה עם הברווזונים שלנו, רחוקים מכל הטרדות שהמצאנו לעצמנו, מקבלים שיעור בפרופורציות.