מטרת העל, היציאה ממצרים: גידולו של ילד שידע לתפקד היטב בעולם, שיוכל לחגוג את חירותו ולמצות את הפוטנציאל שלו, שימצא אהבה, סיפוק ושמחה במעשיו, שיהיו לו חברים, שידע במה הוא טוב, שיבטח בעצמו ושאחרים יוכלו לבטוח בו, שיהיה רגיש לאחרים אך גם לעצמו, ושבסיומה של ״יציאת המצרים״ שלו יוכל להסתדר היטב בלעדינו, להקים לעצמו משפחה (מכל סוג שהוא) וללדת ילדים (שישללו ממנו את חירותו שלו).
כמו בסוגי הבנים שמוזכרים בהגדה של פסח, בכל אחד מאיתנו קיימים כמה ארכיטיפים של הורה, שאם נכיר אותם לעומק נוכל להגיע לחירות הנכספת מכולן - החירות הפנימית להיות הורה שיודע מהי דרכו.
חכם
ההורה החכם יודע שהשנים שבהן הילדים נמצאים תחת ידינו עוברות די מהר. שצריך להספיק להכניס לסיר החמין הזה את כל המצרכים והתבלינים, לסדר אותם באהבה, למלא בכמות מים מדויקת, לכוון על טמפרטורה נמוכה - כי כשכועסים, מבקרים, שופטים ומענישים זה עלול להישרף - ולהתאזר בהמון סבלנות כי דברים טובים מתבשלים לאט.
להורה החכם אין את הפריווילגיה להיות חבר של הילד. הוא יכול ליהנות כמו ילד עם ילדיו, להיות כל יום קצת ילד עם הילד שלו, אבל הוא לא יכול לוותר על הגבולות שלו, כי הוא מבין שדרכם יוכלו ילדיו להבין איפה הגבולות שלהם. כשההורה החכם נפרד בבוקר מהילד בגן ומכין אותו מראש שאחרי החיבוק ואחרי שישימו את התיק שלו במקום הוא ילך (גם אם הילד יבכה, וזו זכותו המלאה משום שפרידה זה דבר קשה), הוא הציב את הגבול שלו. הילד כבר לא יסיק שאם הוא יבכה מספיק חזק אולי הההורה יישאר עוד כמה דקות. ואז, דרך הגבול העקבי והברור של ההורה החכם, יכול הילד לחקור את גבולותיו, למצוא את כוחותיו. הם כבר לא מעורבבים. ההורה החכם גם יאפשר לילדיו להגיב לגבול שהציב לפי בחירתם.
אין להורה החכם אפשרות להסתכל על ילדיו כאילו היו מקשה אחת. הוא יצטרך למצוא את הדרך להתייחס לכל אחד מהם כעולם ומלואו, לראות את צרכיו האישיים (לא בהכרח לספק את כולם) ולמצוא לו מקום בתוך סיר החמין המשפחתי כאילו היה הרכיב המשמעותי והטעים ביותר בארוחה. ילד שלא יחוש משמעותי וייחודי במשפחה ימצא דרך "להעסיק אתכם", וזו לא תהיה דרך שתשביח את סדר יומכם.
אין להורה החכם את האפשרות להעביר אפילו יום אחד בלי להגיד לילדו במה הוא טוב, מהם כוחותיו, מהי תרומתו, כמה הוא אהוב ונחוץ. ובשעת קושי, יודע ההורה החכם שתפקידו אינו לפתור את הבעיה, להסיר את המכשול ולחנך, אלא לעודד, להאמין, להקשיב לצרכיו של הילד ולתת לו הרגשה שהוא יכול לקושי.
ההורה החכם יודע שאין לו תחליף. שגם אם מצא את הגן המשובח ביותר, את מרי פופינס שתוציא את הילדים מהגן ואת הסבא והסבתא המושלמים והזמינים ביותר, אין בעל תפקיד בעולם שבאמת יכול להחליף אבא או אמא. הנוכחות הפיזית והרגשית שלנו בחייהם יקרה מפז, בעיקר בשנים הראשונות. אז נכון, הקריירות שלנו חשובות והזמן שלנו עם בני הזוג חשוב ואפילו מפגש עם חברים חשוב, אבל תהיו חכמים ותהיו נוכחים, כמה שיותר. זה הרי עובר מהר אמרנו, עוד דקה הם מסובבים את הגב וממריאים.
רשע
להביס את ההורה הרשע משמעותו לקבל את היותנו יצורים מורכבים, לא מושלמים, הורים טובים דיים.
הילדים שלנו בטוחים שאנחנו מושלמים, ואם תסתכלו על עצמכם לרגע מזווית מבטם תבינו למה: מבחינתם אנחנו תמיד יודעים מה לעשות, דברים באים לנו בקלות. הם לא יודעים כמה מורכב לנו, כמה קשיים, טעויות והתחבטויות אנחנו חווים. הרשע שבנו יוצא מולם רק ממקום של אובדן שליטה, רק כשאנחנו כועסים עליהם, מותשים מהם, רק במקום שבו באמת הרע ניצח את הטוב. במקביל, גם הם מצפים מעצמם שילך להם בקלות, שלא יכעיסו אותם דברים, שלא יהיה להם קשה, שהם ידעו תמיד מהו הפתרון הנכון לכל בעיה.
ברגע שנקבל את עצמנו כלא מושלמים, שנכתוב סוף אחר לאגדה, סוף שבו הטוב לא משמיד את הרשע אלא משלים עם קיומו, לומד לחיות לצדו - רק אז יוכלו ילדנו לראות מודל מנחם, מלמד ונכון של הורה לא מושלם, ודרך המודל הזה יוכל הילד לקבל את עצמו כלא מושלם. ואז באמת הטוב ניצח.
ספרו להם על דברים שלא מצליחים לכם, נסו להתלבט איתם ולהתייעץ איתם על דילמות פשוטות, וכשנשרפת לכם החביתה, אל תחרישו, תזרקו לפח ותכינו חדשה; תראו להם, תסתכלו על השרוף הזה ביחד, ואז באמת תוכלו לתת מודל של איך מתגברים כשמשהו לא מצליח.
נקודה למחשבה: ״הילד הרשע״ , הילד שאיתו הכי קשה לי, זה שמהדהד לי את רשעותי שלי ומוציא ממני את הצדדים שאני לא אוהב בעצמי, זה גם הילד שהכי קשה לו, שזקוק להכי הרבה עידוד. תרגום מעולם הילדים: כשקשה לי ואני לא מצליח לעזור לעצמי, אני אעשה למישהו אחר קשה ואז אולי הוא יעזור לי.
תם
הילדים שלנו מאפשרים לנו חזרה לילדות שלנו, ואם אנחנו ברי מזל ומודעים, הם יאפשרו לנו גם למידה ותיקון של הרבה כאב ששוכן בנו מאותן שנים בהן היינו תמימים.
אז תניחו את הסלולרי בצד לפחות פעם ביום, תילחמו במחשבות הטורדניות על חשבון הבנק ועל משימות החיים, ותהיו קצת תמימים. תצחקו יותר, לא רק מהשטויות שהם עושים, אלא מהשטויות שתעשו ביחד. תדליקו פנס מתחת לשמיכה, תביטו בעננים, תרקדו כמו רובוט, תדביקו את כל הפרצוף לשמשה, תלכו בגשם, תרגישו את הרוח בפנים. רוח התום.
שאינו יודע לשאול
לא לדעת. מפחיד, אה? אז זהו שממש לא. ההורה שלפעמים לא יודע, פותח מרחב לילד שנמצא מולו. למעשה, אפשר להוסיף פסיק במקום הנכון ולהגדיר את החלק הזה בצורה ברורה: ההורה שאינו יודע, לשאול. אל תדעו הכל, פשוט תשאלו.
כשהילד שלנו מספר לנו על קושי, במקום להיות בטוחים שאנחנו מבינים למה הוא כועס ולהתחיל לנאום, בואו לא נדע כל כך טוב ונשאל. אנחנו יכולים להשיב בהבנה ובאמפתיה, אבל לשאול כמו דף חלק: ומה נראה לך שאפשר לעשות?
אז כשאתם יושבים בשולחן הסדר, או בכל שולחן אחר, חבקו את כל הילדים שלכם ודעו שבכולם, כמו בכם, שוכנים כל ארבעת הבנים. חג חירות שמח.