תשאלו כל הורה על סצנות השגרה הקשות ביותר, ואי שם בדרוג העשיריה הפותחת תמצאו נסיעה במכונית. הכוונה היא לא לנסיעה של חמש דקות לחברים, לסופר או לבית ספר, למרות שגם זה לא תמיד פשוט, אלא על נסיעה ארוכה – לסבא וסבתא בעיר אחרת, בדרך לחופשה משפחתית, טיול שבת, בקיצור נסיעה של יותר מחצי שעה.
בהתחלה זה נראה מבטיח: טרום היציאה כולם לבושים יפה, מסורקים, ארוזים, מתרגשים קלות אפילו. קאט לחצי שעה או שעה אחר כך: ההורים כבר לא מדברים אחד עם השני, אחד הילדים בטוח בוכה, המתבגר נשבע שזו הפעם האחרונה שהוא מצטרף, כולם מוכתמים, רטובים, סתורי שיער ומותשים. משפחה בהפרעה.
במצבים כאלה אני שואלת את עצמי מי לעזאזל המציא את הקופסה הנוסעת הזאת? למה אין חלון דאבל גלייז בין ההורים לילדים כמו בלימוזינות, למה כשיובל נוהג כל מה שקורה מאחור מבחינתו לא קשור אליו, למה הם רבים 3 שניות אחרי שהם מתיישבים באוטו, שלא לומר עוד לפני, ובהרחבה – למה עשיתי ילדים???
אני נזכרת בימים רחוקים בהם הייתי אני הילדה מאחור שם באוטו, אמא ואבא מקדימה, רני אחי לידי. אני מתלוננת שמשעמם, אמא בטון נוזף אומרת: "איך אפשר להשתעמם בנופים כאלה? תסתכלי החוצה", ואבא מזכיר כמה כסף עלה הטיול ומתפנה לזכור את המפה שלמד בבוקר לפני שיצאנו מהמלון. עכשיו אני ההורה. איפה השעמום, איפה ההורים שלי ואיך יצא לי לפני כמה רגעים המשפט של אמא שלי על הנוף? תראו תראו, יש פרות!
אפקט הטרמפיסט, או למה מי שנוהג פחות מתרגז
התשובה לשאלה למה ילדים רבים, וביתר שאת - למה אחים רבים, נעוצה באבולוציה הבסיסית והטבעית של התא המשפחתי. במלים אחרות: הם רבים כי הם נורמליים. למה הם רבים יותר באוטו? א. לא בהכרח, אתם פשוט סגורים איתם במקום קטן ועדים ממרחק של 40 ס"מ לכל דחיפה או קללה. ב. משעמם, ולריב זה תמיד כיף. התשובה הכי נפוצה של ילדים לשאלה למה אתם רבים היא "כי זה כיף". ג. זה מטריף אותנו ההורים, מה שגורם לנו להתעסק בהם, מה שגורם להם להרגיש משמעותיים. בהקשר חיובי או שלילי, זה כבר פחות משנה להם.
כל מי שהתנסה פעם באיסוף טרמפיסט, חייל חביב ומאובק או סתם מישהו שהצטרף לנסיעה משפחתית, יודע שדי בהכנסת נוסע זר לתוך הרכב, ומיד כולם משתתקים ומתנהגים למופת. המסקנה המתבקשת: הם יודעים להתנהג יפה, ההצגה היא בעיקר לכבודנו. ובלי קשר, טרמפיסט – כל עוד הוא לא מעיק, מנדנד, נטול עניין בטיפוח היגיינת גוף ומדבר בקול רם בטלפון כל הדרך - זה לא רעיון רע.
אחרי שסגרנו את הפינה הזו ועדיין לא התעודדנו, הנה כמה דברים שיכולים לעזור להפוך את החוויה הזאת ליותר נסבלת:
הקדישו כמה דקות לשיחה עם הילדים לפני הנסיעה. זה נראה מלאכותי ולא קשור, שטויות של מומחי הורות מנותקים מהמציאות, אבל זה באמת עובד. בשיחה המשפחתית נספר להם אחד אחד כמה הם גדלו ובגרו וכמה אפשר לסמוך עליהם, כולל דוגמאות מהשבוע האחרון לדברים שיחברו אותם לבגרותם. "את למדת לשרוך שרוכים, אתה עזרת אתמול לפנות מהשולחן, לכן אנחנו רוצים לחלק לכם תפקידים לנסיעה". תמנו ילד לאחראי בידור (שירים, חידון משחקים), אחד אחראי לשקית הכיבוד, אחד שאחראי על שתיה וגם לשאול כל עשר דקות אם מישהו צמא, וכו' וכו', כיד הדמיון הטובה עליכם. כמו בפוליטיקה, גם פה אפשר להיסחף לטייטלים משונים בסגנון "השר לפיתוח הנגב והגליל". התפקיד לגמרי יכול להיות גם משהו כמו "סופר מכוניות אדומות", ו"בודק שלטים". מה שכן, כדאי שימונה "אחראי ריבים", או "משכין שלום", שאמור לפתור סכסוכי בתפקיד ג'ון קרי של המושב האחורי – תפקיד, אגב, שתפור על הילד הבעייתי ביותר שאוהב להתסיס ולבלגן. תהיו יצירתיים בתפקידים ותקפידו לקחת תפקיד גם לעצמכם, כדי להראות להם שגם אתם בעניין (נגיד התפקיד של אבא הוא להגיד לכם כל רבע שעה כמה זמן עוד נשאר).
בנוסף, נגיד לילדים לפני היציאה שזה כבר לא לעניין שאנחנו ההורים מתערבים, מאיימים בעונשים, מתרגזים/צועקים/רבים, ולכן אם הם יצליחו לא לריב והנסיעה תהיה נעימה, נוכל לעצור בדרך להתרעננות באיזה ילו וכולם יקבלו מסטיק. הרעיון הוא לתגמל התנהגות חיובית, וכשיש התנהגות שלילית לתת לה כמה שפחות משמעות.
ברוב המשפחות, כשרק אחד מבני הזוג אחראי על הילדים, נקודות החיכוך מתמעטות. הסיבה לכך היא שכשאני נמצאת לבד עם ילדיי, גם אם זה קשה, מתסכל ובלתי נסבל, אני היחידה שאחראית לנעשה ואין לי למי להתלונן חוץ מלאבינו שבשמיים. בשנייה שמתוסף שותף שווה למערכה, נפתחת חזית חדשה, מוכרת היטב מהשגרה הביתית: הפנקס פתוח, והיד רושמת. הוא לא מספיק עוזר, גם כשהוא בבית הוא לא נוכח, תמיד אני, תמיד הוא וכו' וכו'. ההכרזה לילדים לעולם תהיה "אנחנו לא מפריעים לנהג, כי זה הכי חשוב עכשיו". וכמובן שאפשר ורצוי ואפשר להחליף מקומות באמצע הדרך, וכשאמא נוהגת אבא עוזר לילדים. עוד כלל חשוב: אם רבים מאחורה, הנהג לא מתערב, אבל אם נהנים, צוחקים, חדים חידות ושרים שירים, הכי טוב שהוא יצטרף, ויתגמל אותם בתשומת לבו.
מסכים באוטו, או האם זה חכם לסמם אותם
אין דבר יותר מצער ממשפחה שנמצאת פיזית באותו חלל אבל מנותקת מחיבור אנושי. אין בעיה להגדיר חלק מהנסיעה כזמן מסך, בואו לא נתייחס למסכים כאילו הם שליחי השטן, אבל עדיף לדבר על זה לפני עם הילדים ולהשאיר לכך את החלק האחרון של הנסיעה, שיהיה למה לחכות.
הבעיה העקרונית עם מסכים, כמו עם ממתקים, כמו עם סמים, היא מינון והתמכרות. הדבר החשוב שעליכם לזכור ולדעת זה שברגע המסכים מעורבים בפעולה שגרתית, כזו שהייתם רוצים שילדכם יבצעו כי הם עצמאיים/כי צריך לעשות אותה/כי היא לא פשוטה, אתם יוצרים תלות מזיקה. כמו שלא רצוי להאכיל ילד באופן קבוע מול הטלוויזיה גם אם זה קל לכם מאוד (בעצם אתם מאכילים ילד שלא שם לב שהוא אוכל, לא יודע להגיד שהוא שבע, או אם זה טעים, לא לומד הרגלי ישיבה ליד שולחן, ובעיקר מואבס כשהמוח שלו מכושף על ידי הטלטאביז), כך גם אם תרגילו את הילדים לנסיעה באוטו עם מסך פרטי (והמהדרין אף יוסיפו אוזניות לכל קטין) - תקבלו אמנם שקט בנסיעה, אבל פספסתם את ההזדמנות לטפח את היכולת ליהנות מהדרך, לתקשר עם האחים, להיות משועמם ולחשוב מחשבות, את היכולת להיות.
ולסיכום, עדות אישית מהתופת שמבהירה מה עובר עליהם, כשהם חגורים שם מאחור: בשבוע שעבר, באחת מהנסיעות המשפחתיות על ציר תל אביב ירושלים, נקלעתי לישיבה במושב האחורי. מסתבר שבאמת פחות נוח שם וגם ממש צפוף, וגם המזגן שם פחות חזק, ואפילו הרמקולים מרעישים ומצווחים.
מה שרואים משם לא רואים מכאן, או במלים אחרות, מהגובה הזה לא רואים כלום מהחלון, ואם אתם אומרים להם "תראו פרה", לא רק שזה לא מעניין אותם, אין להם כל יכולת לראות אותה. תוסיפו לכל זה חוסר בהירות לגבי מיקומנו בדרך, והעובדה שבניגוד לנו אין להם ניסיון רב בנסיעות ואין להם שעון פנימי שאומר להם מתי זה בערך ייגמר, זה נראה סיוט ללא סוף.
אז קודם כל, כדאי שתבינו שגם בשבילם זה לא כזה כיף. ושנית, עדיין החוויה הזאת יכולה וצריכה להיות הרבה יותר נסבלת. גם אם בחיים לא יהיו לכם ילדים אוסטרים מנומסים ששרים יודל בקולות חרישיים ואומרים תודה בכל פעם שמראים להם פרה.