אוי, שמחות. שמחות של אחרים. כמו כולם כנראה, גם אני מגדירה את עצמי אדם של אמת אבל הרבה פעמים האמת היא אובר רייטד. אני לא מכירה הרבה נשים רווקות שיבחרו להגיד את האמת כשחברה טובה מתקשרת לבשר שהציעו לה נישואים עם רחפן באמצע הופעה של ביונסה וג'יי זי, ויגידו: "אחותי, נשבעת שהייתי רוצה לצרוח עכשיו מאושר בשבילך, אבל כל מה שבא לי להגיד זה 'שיט שיט שיט'. אז בבקשה אל תכעסי עליי, אני לא מסוגלת לשמוח בשמחה שלך כי היא מזכירה לי את הפצע הכי כואב שלי. מבטיחה לבוא לחתונה, לא מבטיחה לארגן לך מסיבת רווקות, מבטיחה לשמוח בשבילך אם רק תהיה לי אהבה, אם רק תהיה לי תקווה".
כמה שקשה לנו לשמוח בשביל אחרים, ככה אנחנו טובים בלהשתתף בצערם. בצערם אנחנו מעולים. יש אנשים שעסוקים רוב זמנם בהשתתפות יומיומית, כולל ריכולים בבתי קפה על ההוא שאשתו עזבה אותו או ההיא שהילד שלה נכשל/גילו לה את המחלה/פיטרו אותה מהעבודה. אבל האם אנחנו באמת מצליחים לחוש בשמחה כשחברה שולחת תמונה מהמלון המושלם באי הקסום בקריביים שבו היא ובעלה מציינים את חגיגות השנה להפיכתם להורים? האם אנחנו באמת שמחים בשמחתו של חבר טוב שעשה אקזיט/זכה במכרז/קיבל את תפקיד חייו פלוס משכורת סופר מפנקת אותה טרח לחלוק איתנו כולל האותיות הקטנות בחוזה?
ברור שאנחנו משחקים את המשחק הראוי, כותבים את המילים הנכונות ומוסיפים אימוג'י של כפיים, פרצוף המום, לבבות וקונפטי. אבל במקרה הטוב - נתנו פרגון קצר ושנייה אחר כך חזרנו לעניינינו, במקרה הפחות טוב - פרגנו והרגשנו את הבטן מתכווצת, ובמקרה המציק - פרגנו ובעצם התבאסנו על עצמנו: על בני הזוג שלנו, המינוס שלנו, הגוף שלנו, תנאי החיים, החמסין בארץ וכל הקשה הזה שאנחנו חווים ביתר שאת על רקע שמחתו של האחר.
אנחנו נורא רוצים להיות האנשים האלה שבאמת שמחים בשמחתו של האחר, אבל מה לעשות ששמחתו הרבה פעמים פוגשת אותנו במקום לא פתור: בכאב, בחוסר, בדאגה או במשאלת לב עתיקה וסמויה שלא התגשמה אצלנו ופתאום היא אצלו בפיד, בתלוש, בבן הזוג, בעגלה, בהיקף המותניים - לועגת לנו, ובעיקר בוחנת אותנו ואת יכולות הזיוף שלנו. כמה עצוב הוא זיופה של שמחה.
מיקה, בת 12
אם נביט בעולמם של ילדים, אולי נבין את עצמנו קצת יותר. ילד קטן מסוגל לשמוח ביום הולדת של ילד אחר, להכין לו ברכה, להגיש לו מתנה ולזכות במילים הטובות של אמא: "אתה חבר כל כך טוב, יש לך לב כזה רחב, איך שמחת בשמחתו של דני, כל הכבוד". זה קורה בין היתר כי הילד קיבל הכנה - מחר אחר הצהריים יש מסיבת יום הולדת לדני. תארו לעצמכם כמה זה היה משפר את המצב אם הייתם מקבלים הודעה מוקדמת שבעוד שבועיים אתם, שכבר שנה בודקים ביוץ ומתפללים, תצטרכו לשמוח בשביל חברים שנכנסו להריון ממש בקלות, ממש בלי לשים לב, "בשבוע 16 פתאום גילינו במקרה". בשבועיים התראה האלה תוכלו להיזכר כמה אתם אוהבים את החברים האלה, כמה השמחה שלהם לא באמת קשורה לכאב שלכם אלא רק מזכירה לכם אותו. בשבועיים האלה, לפני שאתם מייצרים עבורם שמחה, אתם יכולים להרגיש הכל: לכעוס, לקנא, לנשום, להבין - ובעיקר להפריד ולא להרגיש שהשמחה שלהם היא הגל שמטביע אתכם.
הילד גם יודע שמסיבת יום ההולדת של דני כוללת עוגת שוקולד. אחת הפרוסות תהיה שלו, תיכנס לפיו ותשמח את ליבו, שמשתדל לשמוח בשביל דני. בבגרותנו, בדיוק כמו העדר ההכנה המוקדמת, מתחדדת ההבנה שלפעמים שמחתו של האחר היא שמחתו רק של האחר. השאלה "אז מה לי יוצא מזה?" מקבלת מענה רוחני בלבד - קארמה, כוחה של שמחת ההמונים, הצחוק טוב לבריאות. אבל גם כשאנחנו כבר ילדים גדולים, ככל שנוכל להרגיש משמעותיים בתוך השמחה, ככל ששמחתם של אחרים תיתן לנו על הדרך איזה פירור עוגה - כך נוכל להרגיש בקלות רבה יותר שאנחנו חברים טובים: חברה התקבלה לעבודה מדהימה ואני הייתי ברשימת הממליצים שלה, נסעה לחופשה מפנקת וביקרה במסעדה שאני שלחתי אותה אליה, או אפילו פשוט תגיד לי בשיחת השמחה שלה שהיא כל כך שמחה שיש לה אותי - יודעת שקשה לי, מודה לי שהייתי שם בשבילה כשלה היה קשה. אז אנחנו כבר במקום שמאפשר ללב שלנו להיפתח, לשמוח לרגע בשבילה, ואז להתפנות לדיבור הפנימי הכי חשוב, להיות בשביל עצמנו האמא הזו שאומרת: "את חברה ממש טובה. מה שעשית כרגע, השמחה שהרגשת לרגע, לא מובנת מאליה. זה ממש יפה שאת מצליחה לשמוח עבור חברה גם כשלך אין יום הולדת".
שירה, בת 5
הידיעה הברורה של הילד שגם יום ההולדת שלו יגיע, שהגלגל מסתובב ויגיע היום שבו דני יגיע אל המסיבה שלו וכל המתנות יהיו שלו - הידיעה הזו תאפשר להחזיק לשעה קלה את הכאב הכל כך אנושי שנוכח כשלמישהו אחר קורה משהו ממש טוב ואנחנו צריכים להיות הקהל המריע. וכן, אנחנו צריכים כי אנחנו חולקים ומשתפים ומחוברים בקשר אנושי. אבל דווקא מההבנה הזו, מתוך החיבור החזק והמשמעותי אל האנשים הכי יקרים לנו, ואולי גם מתוך ההבנה שבחיים הבוגרים אין לכל אחד מסיבת יום הולדת משלו שמחכה לו מעבר לפינה באופן ודאי וקונקרטי - אולי כדאי להשתהות שנייה לפני שאנחנו עפים על עצמנו ב-360 מעלות בכל הפלטפורמות.
נכון, כולנו חוטאים בזה, ומה בכלל שווה הישג אם הוא לא פומבי ונחגג בראש חוצות, אבל דווקא אז, ברגע האושר החמקמק, אולי כדאי לשמוח לפעמים עם עצמנו, עם בן או בת הזוג שלנו ,עם הילדים שלנו, בחופשה, במסיבה, במסעדה, לשמוח פשוט - בלי ללחוץ על פוסט, בלי סטורי, בלי וואטסאפ, בלי המחשבה התמימה והילדותית שבצד השני של הפיד או הקו יש מישהו שבאמת ישמח בשבילנו כמו שאנחנו שמחים בשביל ילדינו.
ואם בחרנו לחלוק את השמחה שלנו או את ההצלחה שלנו, אולי נצליח לזכור שלחבר שממש מתאמץ לשמוח בשבילנו כרגע יש כאב או מחסור או סתם יום קשה עם הילדים. ואז אולי נוכל לקצר לכבודו את התעופה ולשאול שנייה גם מה שלומו, לתת לו פרוסת עוגה מנומקת מהחגיגה שלנו, פרוסה עם השם שלו כתוב עליה בקרם מסולסל, ולנסות להיות האנשים האלה ששווה לשמוח בשמחתם.
הורים - כל מה שצריך לדעת