היא התעוררה לפנות בוקר מחלום רע, הבכי שלה מפלח את רעש הגשם. הגעתי אליה תוך שניות, היא עדיין הייתה בתוך זוועת החלום כשחיבקתי אותה חזק והבאתי לה כוס מים כמו שביקשה. "אמא, החליפו אותך בחלום שלי", היא בכתה, "היית את אבל כועסת, נראית כמו אמא שלי אבל צעקת עלינו כל הזמן. היית כל כך מפחידה. היית אמא מפלצת".
חיבקתי אותה וחשבתי לעצמי איך קרה שהפכתי ל״אמאפלצת״, כמה היא צודקת, כמה לא סתם הגיע הסיוט הזה. בימים האחרונים הייתי כל כך עמוסה, כל כך משימתית, ששכחתי לגמרי את השמחה. כמה קל לשכוח את השמחה כשיש כל כך הרבה דברים לעשות.
מודל מתוסכל וכועס
אנחנו צריכים להגיע לעבודה, לסדר את הבית, לכבס, לעבור על מיילים. אנחנו צריכים שקט, זוגיות, מקלחת של חמש דקות, שיחת טלפון. והם מפריעים; הם מכשול בדרך אל החופש, אל משימות החיים. אז שרק ינעלו כבר נעליים, ילכו לישון, יצאו מהאוטו, כי אנחנו צריכים להגיע אל היעד, להמשיך, להתקדם. ואנחנו אומרים "נו כבר" ו"למה עכשיו?" ו"נראה לך?" ו"די, מספיק", ו"עכשיו!", ו"אני סופרת עד שלוש", ו"אם לא אז...". בלי לשים לב אנחנו הופכים לאנשים הגבוהים האלה עם הקמט הזועף בין הגבות, האנשים הדהויים ששכחו לצחוק או לעשות שטויות בלי סיבה, האנשים שמצטיינים בטבלאות ניהול זמן. שכועסים, שמאיצים, שמתקתקים, שגוערים. שלא נהנים.
לפעמים יש הרגשה שאם נזרום איתם, אם נתלבש בזמן שאנחנו שרים שיר מצחיק ביחד או נתעכב שנייה על הצל שהשולחן עושה על הקיר, הם ינצחו אותנו ואנחנו נהפוך להורים בלי הגבולות שמגדלים ילדים שלא יודעים מתי די. בפועל, אנחנו מוציאים הרבה יותר אנרגיות וזמן כשאנחנו עומדים מולם - מרוכזים בשעון ובמשימות, מאשר אם היינו איתם - נגד השעון, מגיעים ליעד אחרי אותו פרק זמן אבל בתחושה של ניצחון על הזמן ולא של ניצחון או הפסד לילד.
זה באמת עניין של התכווננות, של אנרגיות, של הבנה עמוקה מי נגד מי, של לצאת למשימות החיים כשהמטרה היא לא רק להיות אחרי ארוחת ערב/מקלחת/סיפור/השכבות. המטרה היא גם ללמד אותם שגבולות או סדר יום זה לא עניין אישי נגדם, ושהשליטה או הבחירה שלהם לא נמצאות במקום של התנגדות אלינו אלא בבחירת החולצה או הסיפור, בהחלטה אם הם קודם מסתבנים ואחר כך חופפים או הפוך. השליטה שלהם תצטרך להיות במקום של בחירה בהנאה במקום בסבל, בשמחה במקום בתסכול. ואז יהיה להם יותר פשוט בחיים, משום שהפוקוס הפנימי שלהם לא יהיה ממוקד בלהיות קורבן או לכעוס על מישהו, אלא בלמצוא שמחה גם במקומות מבאסים. וזה חוסן פנימי. אבל איך הם יוכלו לעשות את זה אם המודל שהם רואים מתוסכל וכועס?
תחשבו על זה: גם אם אני צריכה לנעול לילד נעליים בכוח, או להכניס אותו לאוטו בניגוד לרצונו, זה מרגיש אחרת לגמרי אם אני אומרת לו שאני מבינה אותו ואוהבת אותו, שהוא החיים שלי, אבל שאנחנו חייבים להגיע לגן. ובשנייה שהוא יירגע, אני לא אתן לו בראש את משנתי הסדורה לגבי עמידה בזמנים או אזעק למה כל בוקר צריך להיות כזה סיוט, אלא ישר אפתח דף חדש ואגיד לו איזה תותח הוא, שלמרות שלא התאים לו הוא עדיין עשה את זה, ועכשיו כשהוא נרגע, אני חייבת לספר לו מה חלמתי בלילה כי זה היה נורא מצחיק. תחשבו כמה דברים לימדתי אותו עכשיו על התמודדות בחיים.
להזדרז כדי להגיע לתחנת השמחה
המוקדים הכי כואבים הם בדרך כלל הבוקר והערב. אלו באמת שתי נקודות על ציר הזמן שבהן ילדים בגיל הרך עומדים בפני משימת חיים שאין להם אינטרס לבצע אותה ושאנחנו רק רוצים כבר לסיים איתה. ניגוד האינטרסים מכתיב ציר של קונפליקט שבו אנחנו מנסים לקדם אל עבר המשימה הבאה והם יעשו הכל בכדי להתעכב. כמובן שהעשייה שלהם היא לא מודעת והעשייה שלנו היא כן מודעת, אבל נקודת העיוורון של ההורה, המקום שבו הוא לא יודע, יושבת בדיוק על ההבנה שאין ילדים בגיל הרך שקמים כל בוקר, בוחרים בגדים במהירות, מלבישים את עצמם, מצחצחים שיניים, נועלים נעליים, יושבים לאכול משהו קטן ומזין, וכל זאת בחדווה ובעשרים דקות. הילדים שיעשו את המשימות האלה בפרק זמן קצר, מבלי להתעכב או להתלונן, יהיו דווקא הילדים המוזנחים, אלה שההורה שלהם נעדר או שאין לו אינטרס לקדם את סדר היום.
הם באו אלינו, הילדים האלה, ללמד אותנו משהו, משהו שפעם ידענו. צחקנו מלא כשהיינו זוג בלי ילדים, היינו כיפיים כשהיינו בני עשרים, בהינו סתם כשהיינו בני 17, דמיינו עולמות שלמים כשהיינו בני תשע. היינו בכאן ועכשיו, בעונג של מתוק, בהתמסרות לחיבוק, בשחייה במים, ברכיבה על אופניים עם רוח בשיער, במשחקי תפקידים, בלהרים ענף מהרצפה ולדמיין שהוא שרביט או חרב. הילדים באו להזכיר לנו מה היא הנאה, מה המשמעות של צחוק, של סקרנות, של גילויים חדשים.
הידיעה שהאמא שהילדים שלי רואים היא אמא שמחה גם כשהיא צריכה לבצע מטלות מבאסות, היא ידיעה חשובה שמאפשרת לי יום יום - טוב, לא כל יום - להתעקש לא לצאת מדעתי, להתעקש ביני לבין עצמי לא להיות נגדם, לא להיות האישה הזועפת שצריכה להגיע לעבודה בזמן. ילדים שמחים בחלקם הם אלה שרואים הורה שמוצא שמחה דווקא במקומות הקשים. והם, היצורים הקטנים שלנו, עוד דקה גדלים. עוד שנייה לא נסרק אותם, לא נאיץ בהם, לא נכניס להם סנדוויץ' לילקוט, במקרה הטוב נשמע "ביי" כשהם יצאו מהבית. אז בינתיים, שיצאו לדרכם מבית של שמחה; שידעו למצוא את השמחה בתוך עצמם כשיהיה להם קשה, שההנאה תהיה אופציה עבורם, שהם יוכלו לבחור בה כשיהיו גדולים, ממש כמו שבחרו בה כל כך בטבעיות כשהיו קטנים.