"לכולם יש חיים, רק לי אין כלום אמא, את מבינה? אין לי כלום", היא פוסקת ועוברת לשלב ההוכחות, פותחת את אחת האפליקציות: "אתמול בשתיים בלילה - שתיים בלילה, אמא! - שתי חברות מבלות ביחד. עוד אחת מהיום בבוקר: ההיא עם הפנים לים, מחזיקה ברד ורוד, 'החיים בוורוד' כתוב למטה עם חץ לברד". ויש גם תמונה של שתי חברות בבית קפה ממש ליד הבית שלנו, הן עברו בדרך ולא הזמינו, לא אמרו כלום. וחברה נוספת, שסימסה אתמול שלא בא לה לחגוג יום הולדת, עכשיו באינסטגרם עם בלונים ושתי חברות שהפתיעו. היא משקיפה מהיציע על החיים שאין לה היום, על הזדמנויות שהחמיצה, על מסיבות וחיוכים, על ביחד של אחרים, והלבד שלה קורא לה לחשוב מחשבות איומות: כולם שמחים, כולם יפים, כולם מבלים, והיא, היא כנראה לא טובה מספיק, לא יפה מספיק, לא מגניבה מספיק. ברגע אחד של הצצה באינסטגרם הנסיכה הופכת לדלעת, ואף אחד לא מחפש אחריה עם נעל זכוכית.
השדה החברתי של בנות בגיל ההתבגרות תמיד היה אכזרי. בשעה שבנים מתרגלים דחייה, הפסד ובדידות בווליום מייסר אך נסבל, הבנות קופצות לבריכה של קנאה, דימוי עצמי, ניואנסים, רמזים מעליבים ואכזריות חברתית שנובעת לא מרוע, אלא מקיומן של שכבות על גבי שכבות של רגישות ופגיעות בשדות היחסים הבינאישיים. היום, בנוכחות הפלטפורמות החברתיות, שבכל רגע נתון מספרות סיפור שאת הניואנסים האכזריים שבו תוכל להבין רק המתבגרת, הווליום מתעצם והופך למחריש אוזניים.
אם תנסו להבין במה מדובר ותציצו לה בטלפון, תתגלה לכם תמונה חביבה וצוהלת של ילדות מתבגרות שנהנות מהחיים. מה שהמתבגרת תראה שם, לעומת זאת, יהיו כל הרגעים שבהם היא לא תויגה ולא הוזמנה. שם היא מקבלת חלון הצצה לכל המקומות בהם היא איננה, והחלון הזה מכניס רוחות קשות מדי, סערות מיותרות בגיל כל כך רגיש לדימוי עצמי, לנוכחות חברתית, למיתוג אישי, לבניית זהות.
אז החלון הזה כבר נפתח, אין מתבגרת שנוכל לסגור בפניה את הפלטפורמות החברתיות, ואנחנו גם לא רוצים למנוע מהן התמודדות כל כך יומיומית והכרחית. בדיוק כמו שעלינו לא אסרו יציאה מהבית או מפגש אחה"צ עם חברות רק כי "בנות הן רעות ועדיף לך בבית". אבל אנחנו כן צריכים להבין שההתמודדות שלהן אכזרית ומורכבת, לפעמים קשה מנשוא, ושיש דיבור הורי שצריך לקיים בכדי לחיות בשלום עם גיל ההתבגרות באינסטגרם ובשלל פלטפורמות תמימות וחיוביות לכאורה, שעשויות לאמלל גם בנות ללא קושי בשדה החברתי.
פרופורציות לתוך הוריד
בכדי להבין את סוג הכאב שהן פוגשות, דמיינו אפליקציה ששולחת לכן התראה בכל פעם שמישהי מרכלת עליכן עם מישהי אחרת, פלוס היילייט של הריכול. אז נכון, הגרוע מכל עדיין לא כאן, אבל במוחה של נערה מתבגרת, החשיפה הבלתי פוסקת לחיים החברתיים של ההיא עם ההן, כואבת, לא מובנת ומזריקה רעל במנות קבועות אל תוך המרחב שלה. המשימה ההורית היא לא לנתק אותה, אלא להזריק יום יום פרופורציות אל תוך הוריד הקטן והמתבגר שלה. להפוך את המקום הזה למשהו שאפשר לדבר אותו, לנסות להבין אותו, לחסן מפניו וכן, גם לכאוב אותו ביחד.
כוכבית חשובה: כמו בכל משימה הורית שיש בצידה משנה סדורה חינוכית, אבוי להורה שיפתח את שיחת הפרופורציות בשעה שהנערה נמצאת במצוקה, באה לספר לו כמה נוראיים חייה וכמה היא נפגעה ממה שהמסך הקטן סיפר לה. דווקא שם אנחנו אמורים רק להבין, להקשיב, לחבק, להגיד כמה זה מעליב, קשה, מבלבל. לנסות לחשוב ביחד מה יכול לעזור לה באותו הרגע ובעיקר לתת לה תחושה שהיא לא סתם מרגישה נורא, כולן היו מרגישות נורא אילו היו בנעליה.
המזרק שלנו יפתח בין לבין, לאט לאט ושוב ושוב, כמו טפטפת על צמח, בכל הזדמנות. אלו המסרים הכי משמעותיים שאמורים לעבור אל תוך המרחב התודעתי של המתבגרת, בשיחה של חמש דקות, בסיפור שלנו על עצמנו בפייסבוק, בשיחה על מחשבה שהייתה לנו בנושא (יום אחרי המצוקה שלה, כשהיא כבר נמצאת בחוויה הפוכה לגמרי), תוך התעניינות או הצצה באינסטגרם שלה. המון שיחות קטנות עם מסרים מחלחלים, שלאט לאט יצליחו לייצר מציאות מחשבתית שתוכל להיות לה גלגל הצלה בימים של כאב, בדידות או תחושת חוסר ערך. דיבור חיצוני, שיוכל להפוך לדיבור פנימי. כשהטפטפת תשקה מספיק זמן, נוכל אולי במצוקה הבאה שלה, להזכיר לה סעיף או שניים שהיא כבר יודעת, שהיא שכחה לרגע רק בגלל אותו עלבון צורב. ובינתיים, הנה הדברים שעלינו לטפטף להן בין מצוקה למצוקה:
תזכרי שהזיכרון שלך קצר
נכון, היום זה כואב יותר מכל דבר אחר. נכון, עכשיו, ממש עכשיו, את מרגישה הכי מכוערת, הכי לא שייכת, הכי מבודדת, הכי בחוץ. אבל אתמול או שלשום זו היית את שם בקפה איתן, ולא, גם את לא חשבת על הילדה ההיא שאולי הביטה בכן ממסך הטלפון.
הסיפור שהתמונות מספרות הוא סיפור של רגע
איזו מתנה נפלאה, היכולת לעצור ברגע נתון של החיים ולביים את האושר. איזה עיסוק נחמד זה לשבת בבית קפה עם חברות, לחכות למילקשייק ולחשוב איזה בומרנג מגניב/וידאו/סטורי/תמונה אתן הולכות לצלם ביחד. אז כן, זו פעילות חברתית בפני עצמה לביים את שמחת הביחד, אבל חשוב לזכור שאחרי שהצטלמנו, אנחנו אמורים גם להיות ביחד, לחוות את הטעם, ליהנות מהשיחה כמעט כמו שנהנינו מלצלם את התמונה.
ואולי, הרגעים הטובים באמת הם החיוך שלא חוייך אל המצלמה; הצחוק האמיתי, ההקשבה, הסיפור שחברה מספרת. אין רע בעולם מדומה, מבויים, מצולם, גם כשהייתן קטנות הייתן משחקות משחקי דמיון ונהנות. אבל אם תזכרי שמה שחשוב היא היכולת ליהנות מהביחד שלא מערב מסך, תוכלי להיות הילדה שלא רק כיף לצלם איתה סטורי לאינסטגרם, אלא פשוט כיף להיות איתה.
אל תתנתקי, תלמדי לחיות עם הזמזום
כמה כאב מביאות התמונות של אחרים להשתקפות שלנו בעיניי עצמנו. כן, גם לנו, המבוגרים, כואב לראות את החברים שלנו בחו"ל, בהופעה, במסעדה, חוגגים, נפגשים, מוזמנים ומזמינים. החוסן האמיתי הוא לא להתנתק אלא ללמוד לחיות עם רעש הרקע הטורדני שמזמזם לנו הצלחות ואושר של אחרים. ההבנה שאתמול מישהו אחר הביט בתמונה שלך והרגיש בחוץ, נכשל, לא מספיק, היא הבנה שיכולה לשמש מצפן ברור לכמה אנחנו קונים את הסיפור שאנחנו רואים לכאורה בבירור דרך המסך.
ספרי לעצמך את הסיפור שלך
האם כרגע זה שההיא קנתה תיק חדש של אדידס/ נראית מעולה עם הפילטר החדש של הסנאפצ׳ט/ שותה מיץ ורוד על חוף ים כחול - אומר שלך אין כלום? כל מה שזה אומר זה שכרגע, את פוגשת את המופע שלה כשלך אין (מיץ ורוד/ חברות/ תיק של אדידס). אני מבינה שכשאת משקיפה על רגעי אושר של מישהי אחרת, את מרגישה שאין לך כלום, אבל אל תתני לזה לנצח אותך, אל תתני לזה לגרום לך להרגיש שלך אין כלום.
ומה יש לך? כן כן, תתחילי להיזכר. כשהקנאה בוערת זה נראה מלאכותי לחשוב חיובי, אבל זו הדרך היחידה לנצח את העולם העוקץ של אחרים. לא אגיד שזה מזויף מה שאת רואה, הן אולי נהנות שם, אבל השקר האמיתי הוא המחשבה המיוצרת על ידך שאת לא נהנית, שאת לא שייכת/ יפה/ שמחה/ שאין לך דברים חדשים, שהחיים מתרחשים בשעה שאת משקיפה.
תבראי מציאות חדשה
מספיק. את מפסיקה לייצר לעצמך שקרים קטנים שגורמים לך לשנוא את עצמך ונזכרת בכמה את נפלאה ואהובה, כמה כיף להיות איתך, כמה הלב שלך רחב, כמה את אוהבת לרקוד, לצייר, לשמוע מוזיקה, לעשות צמות, לשחק מונופול, לקרוא ספר, להיות עם חברה טובה. תסגרי את המסך, תבחרי אחד מהדברים שעושים לך נעים, רק אחד, ופשוט תעשי מה שעושה לך טוב. כשהלב שלך שמח, זה הרבה פחות כואב שההיא קנתה תיק של אדידס.