הפרידה שלי מילדותי התרחשה לפני שנים רבות. היא קיפלה בתוכה הרבה פרידות קטנות: פרידה מעולם הדמיון, ממשחק, מריגושים, מסוכר, משעמום פריך, מגוף צעיר, מחלומות. פרידה מהכאן והעכשיו.
המעבר לעולם המבוגרים לא התרחש ביום אחד. אם היינו צריכים להיפרד מהילדות ויום למחרת לפגוש בחרדות העתיד, בעיסוק האובססיבי בדימוי העצמי שלנו, במטרות, בכסף, בתשלומי החשבונות, בלהיות רציניים, בלעשות מה שצריך - היינו כולנו מתאשפזים במוסד לתשושי נפש. המעבר הזה הוא מתוחכם ומנוול, הוא מתרחש לאט לאט, זוחל ומכרסם בכל שארית ילדות שאינה משרתת תפקוד יעיל, ובוקר אחד מתעורר איתנו "המבוגר". הפרפר הופך לגולם בתהליך אבולוציוני שאמור להכין אותנו למשימה הקשה מכולן: להיות הורים של גור חסר ישע. הרי רק המבוגר העירני והרציני יוכל להגן על גוריו, להאכיל אותם, לטפל בהם, לסבול אותם.
אז בפעם הראשונה את נפרדת מאמא ואבא שלך, מעולם שלם של תמימות, ובפרידה השנייה את תיפרדי מעצמך - ממה חשוב לך, מצרכים ממש בסיסיים כמו שינה, מחברות, מהגוף, ממחשבות. תיפרדי מכל זה כדי להיות אמא טובה, כדי לחוות שוב רגעים קטנים של ילדות שכל כך חסרה לך. כן, המתנה הכי גדולה שיביא איתו ילד קטן היא המפגש החוזר עם הילדות. במפגש הזה נוכל לשחרר שוב את הצחוק המתגלגל, להפליג בדמיון, להציץ שוב על היקום מגובה נמוך, לעשות שטויות ולחשוב מחשבות לא יעילות. איתם נפגוש שוב בשמחה טהורה, התרגשות אמיתית, שכשוך במים, פרצופים ששכחנו שעשינו; ילדות שנייה בצל תבונה מכבידה של משמעות החיים. אם תהיי מספיק ערנית, מספיק נחושה, תפגשי משמעות שלא ידעת כמותה, כזו שיש רק בסרטים: להיות מבוגרת שגרה בתוכה ילדה משוחררת.
אבל אז מגיעה הפרידה השלישית, זו שתשאיר אותך מופתעת והלומה. אחרי שכבר חשבת שפיצחת את זה - הצלחת לקיים את המבוגרת האחראית לצד הילדה הנפלאה והטיפשית שיצאה לשחק עם הילדים - עכשיו הילדים שילדת יעזבו את הילדה שבך וישאירו אותך ממורמרת ועייפה ובעיקר נבגדת. הם יוצאים לחפש את דרכם ואת, חמודה, את לא מוזמנת.
מיקה, בת 13
לשחרר בלי להיפרד
אף אחד לא יכול להכין אותך ליום שבו בנך הבכור לובש מדים ומתגייס לצבא. הראש יודע הכל אבל הגוף התרגל לילד שלי בבית, נוכח, עונה, מוציא זבל, אוכל צהריים, אוכל ת'ראש, מראה לי יו טיוב לא מצחיק וצוחק איתי על כמה שאני זקנה ובלתי מוצחקת. אף אחד לא יכול להכין אותך לרצינות שמתחילה להתפשט במרחב בלכתו. וכאילו מישהו שם למעלה הביט, גיחך ובדק עוד קצת - בן ה-17 הפסיק לעשות לי פרצופים מצחיקים כשהוא מניע גבות בכישרון זו אחר זו. הפסיק! כששאלתי אותו למה, הוא חירחר משהו וחזר לטלפון. ובת ה-11 בצופים, תמיד, ובת ה-14 שקועה ב"דיכאון" מתבגרות ששומר אותה בעיקר לחברותיה ומפגיש אותי עם חוסר הרלוונטיות ועם שאלות שמתחילות בחיוך ובטונים עולצים. "אז מה ניש?". ואני מוצאת את עצמי עונה לעצמי: "הכל טוב אמא, רק רציתי להגיד לך שאני שרופה עלייך ושאת אש ומגניבה ואני אוהבת לדבר איתך", אבל גם לפרובוקציה הזו היא בקושי מגיבה. מה נסגר? את מי אני אמורה להצחיק? עם מי אני אמורה ליהנות? מי אני בכלל ומי אתם ילדים סרוחים שפשוט נטשתם את כל מרחבי השמחה שכל כך התרגלתי אליהם והשארתם אותי עם עצמי?
פירורים של שמחה. זו המסקנה הראשונה שאני מגיעה אליה. רק אני יכולה לתת לילדה הזו שבי חיים, אף אחד לא יכול לעשות את זה בשבילי. אוי לו להורה ששואב שמחה מתלותם של ילדיו בו, אוי לו להורה שמרגיש ננטש כשהם גדלים, אוי לו להורה שיילחם בפרידה השלישית. הרי זו הפרידה שתביא אל פתחי נכדים. גושים קטנים של אהבה טהורה, מפגש נוסף עם אותה ילדות נשכחת. אז כן, המטרה היא למצוא לעצמי, בתוכי, בעולם שלי, פרורים של שמחה - צחוק, חיבוק, מחוות קטנות של געגוע שיאפשרו להם לגדול ולי להיפרד שוב. אף אחד לא אשם בפרידות הקטנות והגדולות שהפכו אותי לאדם שכל כך תלוי בהנאה, באינטימיות, בקשר, במשמעות שאין לה גרפים או אקסלים אבל היא זו שהופכת את החיים לנפלאים כל כך.
מיקה, בת 13
אז אני מחליטה להיות האמא השמחה. לא להכביד בכאב נטישה, רק לסמן להם שאיתי, בבית שלי, שוכנת שמחה. שוכנת אישה שלא ויתרה על הילדה שבה, שלא נפרדה באמת משום דבר, אבל שחררה באהבה דברים רבים. "אבא יקר, אמא אהובה וחסרה שלי", אני מדברת איתם בראשי, "אני גדלתי, אני המבוגר האחראי. נפרדתי, התאפקתי, עצרתי, אני כבר לא ילדה. אבל היא, הילדה שבי, חיה וקיימת. היא מתגעגעת אל דמותכם הנוכחת, מתגעגעת לימים של ילדות, אבל היא לא מתכוונת להיפרד מעצמה שוב. המשימה שלה הרבה יותר קשה ממשימתה של סתם ילדה - המשימה היא להישאר נוכחת למרות החיים". הילדה שבי נלחמת יום יום, שעה שעה, להישאר סקרנית, לפטפט פטפוטים מטופשים עם ילדים ועם עצמי, להצחיק ולצחוק, לשיר, ליהנות, להתרגש, להתרגז, להירגע, להתאכזב, לפחד. לגדול, אפילו להזדקן, ולהישאר גם קצת ילדה.