ירדנו מהאוטו, עזרתי לה עם התיק. היא מיד איתרה את להקת השווים והאיצה את צעדיה. ליוויתי אותה עד שהגוף שלה סימן לי שכדאי שניפרד. חיבקתי, לחשתי לה באוזן שאני אוהבת אותה נורא (אני אף פעם לא אומרת נורא), היא חיבקה אבל לא בחזרה, והלכתי לכיוון האוטו, לא לפני שהסתובבתי שוב כדי לתפוס את מבטה. היא כבר הייתה בתוך הלהקה. את הדרך לאוטו בקושי ראיתי בגלל הדמעות. כשסגרתי מאחורי את הדלת כבר יללתי. משהו בילדה בת עשר פלוס מדים פלוס אוטובוסים הפתיע אותי. לא צפיתי את ההתפרקות.
ספרציה – היפרדות, אם יותר נוח לכם - היא תהליך מורכב שתחילתו בלידה, בפרידה הראשונה של הילד מאמו, וסופו בלכתם של ההורים והישארותו של הילד. המטרה הסופית: היכולת של הילדים לחיות חיים נפלאים ומלאים בלעדינו, ועדיין לשאת את קולנו בתוכם. אנחנו - בוכים באוטו כשהם נוסעים לטיול בצופים/ מתגייסים/יוצאים בערב/הולכים לבד לבית הספר/מתחתנים/ נוסעים לחו"ל. הם - נהנים ומתגעגעים אלינו.
ההתחלה די פשוטה, אנחנו דואגים לכל צרכיהם והם נקשרים אלינו. תהליך מתיש אך ברור. בגיל שנתיים לערך מתחילות לנשוב רוחות חדשות: הם כבר מבינים שהם נפרדים, אנחנו כבר מבינים שהם מבינים והמציאות החדשה, שבה לא כל צורך שלהם מסופק, יוצרת חיכוך. גיל ההתבגרות הראשון.
הכעס הוא הישג התפתחותי
אז תבינו: המחאה, הכעס והתקף הזעם הם הישג התפתחותי. נכון שברגע האמת כל מה שבא לכם זה לארוז מזוודה ולהתפנות לעולם טוב יותר, אבל הנה עומד מולכם הילד שלכם כשהוא פוגש את הגבול שלכם, וזה לא מתאים לו כי הוא נפרד ויש לו רצונות נפרדים, אז כל מה שתעשו כרגע בשביל לקחת לו את זה רק מקלקל. בשורה התחתונה, בסוף התהליך, כשהוא יפגוש תסכול בחיים, הוא אמור לדעת לנהל את זה, להתגבר על תחושת האין אונים, לקחת החלטה מחושבת ולהישאר אופטימי. זה לא קורה ביום אחד. פרידה והפרדות זה קשה בעיקר כי נפתח מקום חדש של חוסר אונים. בניגוד לחוזה הראשוני, שבו הילד הוא צרכן וההורה ספק, עכשיו לפעמים הילד צריך וההורה לא יכול לספק. פה, במקום הקשה הזה, הילד גדל.
אז איך מתמודדים?
1. מבינים את התסכול
כשהם בוכים או לא מרוצים או מתווכחים או מייללים או משתטחים - זה לא שהם התעוררו הבוקר במטרה להרוס לכם את החיים. יש כאן סיבה קונקרטית שמתסכלת אותם וזה לא אתם, זה הגבול. זה לא שהם לא מקבלים את סמכותכם ההורית, הם פשוט פוגשים תסכול ואתם, שעד לפני שניה הסרתם כל מכשול, כבר לא נותנים להם את השירות הזה. תגידו בכמה מילים קצרות "אני מבין שאתה כועס/מאוכזב/עצוב/מקנא/מבואס". חשוב לתת את שם הרגש הספציפי בכל סיטואציה כדי שהם יבינו מה הם מרגישים ובשלב הבא ידעו לדבר את זה במקום לצרוח.
2. אומרים מה כן
כשאתם אומרים מה לא, תצמידו למשפט הסבר הגיוני ותוסיפו מה כן. "אני לא קונה לך ארטיק שוקו-שוקו, אבל אתה יכול לבחור אבטיח או קרטיב קרח". הם לא אמורים להסכים עם המשפט הזה, אבל הוא מכבד. שם אנחנו זורעים את תחילת אישיותו של הילד האופטימי, שיודע שגם כשאנחנו נמצאים בסיטואציות הכי קשות ומורכבות, כשהכל מסביב נראה "לא", תמיד יש בחירה, תמיד אפשר למצוא שם איזה ״כן״.
3. לא מנסים לקחת את הבכי
אפשר להציע חיבוק, נשיקה או כל התנהגות מנחמת אחרת, אבל הם אלו שיצטרכו לבחור. וכשהם נרגעים ובאים לחיבוק, או בוחרים ב"כן" שהצעתם, תוציאו את השטיח האדום, הפונפונים והנצנצים ותספרו להם כמה מדהים הם מתגברים/פותחים דף חדש/מתגמשים וכמה הם גדלים ומתחזקים. הילדים שלכם צריכים לשמוע איך קוראים לתכונה הזאת שהם מייצרים ברגע הקונקרטי שבו הם גייסו אותה. אם הוא נרגע ומפסיק לצעוק תתפעלו ותגידו לו שקוראים לזה "ילד שיודע להרגיע את עצמו". אם הוא בוחר סולם אחר לרדת מהעץ ואחרי ארבעים דקות של בכי, צעקות ומחאה, הוא מרוצה ושמח בחלקו, תגידו "זה מדהים שאתה יכול לפתוח דף חדש, יש לי ילד שיודע להיות מרוצה למרות שלא קיבל ארטיק שוקו-שוקו".
זהו בעצם הבסיס של התפקיד ההורי החשוב מכולם: בכל פעם שאתה (הילד) תשתפר, תתגבר, תתאפק, תשתף פעולה, תבחר, תהיה מרוצה, תברא מציאות חדשה - אנחנו (ההורים) נעודד, נתפעל ונחזק אותך. כשתתבכיין, תצעק, תשתטח - אנחנו נאפשר לך את זה, וגם נבין את התסכול והכעס שלך, אבל אנחנו לא נתערבב רגשית, לא נכעס, לא נעניש ולא נשלוף שפנים וממתקים מהכובע, כי זה שלך. המסע שלך הוא נפרדות ואנחנו לא מתבלבלים, אנחנו יודעים שכשאתה כועס זה לא נגדנו, זה בעדך.
כשאנחנו כועסים או מענישים או אומרים להם שזה עושה לנו מאוד עצוב כשהם מגיבים כך, אנחנו מזהמים את מרחב הלמידה שלהם, לא מאפשרים את הנפרדות והופכים את כל הסיפור למשהו ביחסים בינינו. הם לומדים עכשיו משהו חדש, ממש כמו להתלבש וללכת, כדי שבעוד שמונה שנים הם יוכלו לצאת לטיול בצופים, להתגבר על המון המון קשיים ובסוף אפילו ליהנות. הלמידות הקטנות מתחילות בגיל שנתיים בהתקפי הזעם, בגיל שלוש כשהם נכנסים לבד לגן, בגיל חמש כשהם נשארים במסיבת יום הולדת בלעדיכם, ובגיל שבע כשהם לא מכינים שיעורים והמורה רושמת.
בכל פעם כשאחד מילדיי מתחיל ללכת ואני קונה לו את זוג הנעליים הראשון, אני מזילה דמעה בצד ההתרגשות, כי ברור לי שמאותו היום הם מתחילים ללכת והכיוון אליו ייקחו אותם רגליהם הקטנות, הוא ממני אל העולם.
אז חגגתי יום הולדת והיא הלכה עם הנעליים שקניתי לה לטיול צופים, וכשהוא הסתיים, אחרי שלושה ימים מלאים, הרגליים הבטוחות שלה החזירו אותה אליי, מלוכלכת, מאובקת, צרודה ומאושרת. היא חזרה הביתה לעוד כמה שנים של חסד שבהן אוכל לשחרר, כל פעם קצת. "היה קשה, אמא" היא אמרה, "אבל ממש כיף".