דמיינו שאתם מושיבים את שני/שלושת/חמשת הילדים שלכם לשיחה, ומבשרים להם שאתם אוהבים את כולם בדיוק אותה אהבה; שאתם מתחייבים לתת להם כמות שווה של מחמאות, להתרגש מהם בדיוק מאותם הדברים, לקנות להם תמיד את אותן מתנות, ואפילו לחגוג להם ימי הולדת באותה הדרך.
רצוי שאת כספי הירושה תחלקו שווה בשווה (למרות שגם בסוגיה הזו עוד נדון) כי הרי אף הורה לא רוצה לדמיין את הילדים שלו רבים, שונאים וסוגרים חשבונות בבית משפט אחרי לכתו. אבל מלבד זירת ההתרחשות העתידית שלא תהיה בשליטתכם, יש לכם המון שליטה על שדה הקרב היומיומי שבו הם מתרגלים את היריבות ביניהם, והדרך שבה תעשו זאת היא קריטית לתחושת חוסר הצדק או הקיפוח שתשכון בהם.
אז האם יותר הגיוני להודות שאנחנו אוהבים כל ילד בצורה אחרת ולא בדיוק אותו הדבר? התשובה היא כן. כי אם זה אמור להיות בדיוק אותו דבר, הם נאלצים להיות אחראים לבדיקה מתמדת של השוויון, ובשנייה שזה לא ירגיש להם כך הם ירימו דגל, יכעסו, יכאבו - ובצדק. כשתחתכו להם פרוסות של שניצל עם עיגולי מלפפונים תצטרכו לספור כמה יש בצלחת של כל אחד, ואם צריך תעבירו חתיכות מאחת לשנייה. כשבפרץ של אהבה תגידו לאחד מהם שאתם גאים בו, תמיד יגיע אחיו וישאל "ומה איתי?". ובערב, כשתשכיבו את האוצרות הקטנים, המשווים והקנאיים שלכם לישון, היא תגיד: "תמיד איתו אתה יושב יותר, למה לי אתה לא מלטף ככה בגב?".
הרבה יותר הגיוני לספר להם שאצלנו בבית כל ילד מקבל בדיוק את מה שהוא צריך, גם אם זה יותר או פחות מהאחים שלו. ואז אנחנו לא הולכים לקנות נעליים חדשות לזה שנקרעו לו ומיד רצים להביא עוד שלושה זוגות לאחיו. אני יודעת, הבטן קצת מתכווצת כשאתם חושבים לקחת ילד אחד לזמן איכות ולא להתחייב מיד גם לאחיו ליום כיף. אבל דמיינו כמה שקט יכול להיות בעולמם אם כל מה שהם היו מופקדים עליו זה הרצונות והצרכים שלהם (שלא בהכרח חייבים להיות מסופקים), ולא הרצונות הצרכים שלהם - ואז גם הרצונות והצרכים שמתפתחים אצלם כתוצאה מפזילה אל האח הקרוב, או השוואה או קיפוח או מדידה בלתי פוסקת של חתיכות שניצל/ מיקום במכונית/מי ראשון במקלחת/מה קנו לו ליומולדת/כמה חוגים יש לה וכמה פעמים בחודש אמרו לשני מילות אהבה.
תסתכלו על זה רגע מהעיניים שלהם: הם חולקים את אותו משאב, אותו צינור חמצן. בצינור הזה מוזרמים אליהם החיים – טיפול, קשב, זמן, מילים טובות, משמעות, דימוי עצמי, מזון, מתנות. כשיש לנו רק ילד אחד הצינור רק שלו, ואז, ללא הכנה מראש, מגיע אחיו התינוק והוא מתבשר שהאהבה לה זכה באופן בלעדי מתחלקת עכשיו. אה, ושהוא גם בכור וגדול ובוגר אז שיוותר ויתגמש ויהיה בשקט כי התינוק ישן.
היריבות ששוכנת בין אחים היא מצב טבעי ונתון. עכשיו אנחנו צריכים לגשת למלאכה ולהוכיח להם שצינור החמצן שלהם לא באמת נפגע. שהם לא צריכים לספור חלקיקי אטום כדי שיהיו להם אותו דבר, שאנחנו יכולים גם בלי להשוות כמות נשיפות ונשימות, שאפשר לתת לכל אחד תחושה שהוא נושם היטב, ושהוא באמת יכול לישון בשקט בלילה בלי לחלום שאנחנו משחקים וצוחקים על מדשאות ירוקות עם אחיו הקטן והוא נשאר בצד.
אחת ממלאכות ההורות הקשות תהיה ההבנה שחבל על רגשות האשמה. אין סיכוי אמיתי לחלק הכל שווה בשווה, וגם אם היה סיכוי כזה, לא כך היינו רוצים לגדל את יקירנו, בעיקר משום שהעיסוק במה יש לך מול מישהו אחר בחיים הוא לא מקדם. הוא קורבני, הוא תחרותי והוא מבזבז המון אנרגיות שהיו יכולות להיות מופנות להתפתחות שלך עצמך. אבל להרצות להם בנושא לא יעזור, מה שכן יעזור זה עשייה יומיומית, לעיתים מפרכת.
השוויון האמיתי יושב בערך, לא בכמות
עם כל ילד שנולד נפתח צינור חמצן נוסף. המשמעות הפרקטית של זה תהיה לא להגיד להם שאנחנו אוהבים את כולם אותו הדבר אלא להגיד לכל אחד באופן אישי ופרטני כמה אנחנו אוהבים אותו. כמה? כמה שאפשר. וכשהם שומעים את מילות האהבה שאנחנו מרעיפים על אחד האחים, דווקא אז אנחנו לא אמורים לאזן במילה טובה גם לשני, אלא להיות לגמרי רגועים ולזכור שלפני חמש דקות נתנו לשני מחמאה. אם אתם לא רוצים לתדלק את המאזניים המשוות, אל תתנו לתלונה שלו להפעיל אתכם. "אותי את לא אוהבת?" יכול להתקבל גם בחיוך, בקשר עין, בצחוק קצר ואפילו בחוש הומור: "אותך אני לא סובלת, אתה לא יודע שמהיום שנולדת אני ואבא מנסים להפטר ממך?". אוי להורה שיזין את מנגנון ההשוואה, בעיקר כי הוא לא נגמר ואתם תמצאו את עצמכם מפצים, קונים, מרצים, מותשים בשם השוויון.
השוויון האמיתי יושב בערך, לא בכמות. אני יכולה לטפל בתינוק רוב שעות היום ועדיין לתת לשני אחיו תחושה שהם אינם חסרים, לשים לב למה הם עושים ולמצב הרוח שלהם, להתפעל מהסבלנות שלהם או מציור שציירו, להתייעץ איתם אם כדאי לחתל אותו עכשיו או בעוד עשר דקות, להגיד לאחד שבלעדיו לא הייתי צוחקת ולשנייה שהשיער שלה זה הדבר הכי נעים למגע שנברא ביקום. וכשהם ישבו לאכול צהריים והיא תתלונן שאח שלה קיבל יותר אורז וזה לא פייר, אני אעצור שנייה ואשאל: "את רוצה עוד אורז?" במקום "אז תגידי שגם את רוצה. למה את תמיד צריכה להסתכל בצלחת שלו?". בלי להתייחס למנגנון ההשוואה. כל מה שהם יגידו חוזר חזרה מבחינתי לצרכים שלהם. לצרכים שלהם בלבד. בדיוק כמו שלא יעלה על דעתנו לחגוג לאחר יום הולדת וחמש דקות אחר כך לחגוג יום הולדת תנחומים לשני. וברור שאם נחמיא לאח הלא חוגג על שיתוף הפעולה, על הפרגון, על הברכה שכתב, על איזה אח נפלא הוא - הוא ישרוד את הזרקורים שהופנו רגע לאחותו וידע שגם יומו יגיע.
בכל מקום שתמצאו את עצמכם משווים, אפילו בלי להודות, תדעו שאתם מזינים את המנגנון המקולקל הזה. "היא כזו שקטה והוא כזה רועש", "הוא תלמיד כל כך טוב והיא מתקשה", "הוא סיים הכול מהצלחת והיא תמיד משאירה חצי מהמנה". יכול להיות לנו ילד שאף פעם לא קר לו וילדה שתמיד צריכה גרביים ועוד שכבה, ואוי ואבוי להורה שילביש את כולם אותו הדבר כי "קר לי לראות אותך". וכן, רצוי שאת כספי הירושה תחלקו שווה בשווה, אבל אם אחד יעשה אקזיט מטורף והשנייה תתקשה לשלם את המשכנתא, יכול להיות שהצדק ישכון דווקא בחלוקה של צרכים ולא של שוויון.
טפחו אחד אחד בערוגה שלו, תנו יחס אישי לכל ילד שגדל אצלכם בבית, ותראו איך הם לומדים שאצלכם בבית לכל ילד יש צינור משלו, וזורם בו מספיק חמצן. וכשהם יהיו מתוסכלים שאח שלהם קיבל מחברת חדשה והם לא, למרות שהם לא צריכים, תהנהנו שנייה, תבינו אותם, תשתתפו בצערם ודווקא שם - אל תמהרו לספק.
האהבה שלנו אל כל אחד ואחת מהם שוכנת במרחב האינטימי היומיומי שבינינו לבינם. יש מרחבים אינטימיים כמספר הילדים, והפוליגמיה הזו שאנחנו מנהלים היא קשה להם ומורכבת. השאירו את המרחב מול כל ילד פתוח ופנוי, אל תדחפו לשם אהוב אחר, ואל תאפשרו להם לחשוב שמישהו בא על חשבונם הערכי. זו הדרך היחידה שבה הם יוכלו לשרוד בלי לשרוף לכם את המועדון ובלי להישרף מבפנים.