אז עכשיו אני נוסעת עם הבנות שלי על כביש מהיר כלשהו, ובזמן שארבעתנו מצווחות "בני בני ילד רע" (כן, גם הקטנה בת השלוש) אני קולטת מה אנחנו שרות וכמה הן אוהבות את זה, וכמה אני מוטרדת מכל ה"בנימינים" שאורבים להן שם בחוץ.
"בני" שלי אמנם הופיע כשהייתי בת 12, אבל שום מנגינה לא התנגנה ברקע כשהוא התעלל בחיות ואני חיכיתי לו על האופניים וניצלתי את הזמן להעריץ אותו מרחוק. וכשגופי רעד במכנסיים, הצלחתי לשים בצד את כל השוטרים הפנימיים שהוריי עמלו כל כך קשה לסדר לי על המדפים של המצפון. כן, כשהייתי עם בני שלי, השוטרים יצאו להפסקת דונאטס, הניידת קיבלה הרבה קריאות חירום ולא הגיבה.
ואז התגנבה לראשי מחשבה אפילו יותר מפחידה: מה אם הילדים שלי, שאני מחנכת בזיעה יומיומית לאהוב אדם, להיות רגישים לצרכים של אחרים, לעזור, לדעת שמי שמתנהג לא יפה או מוזר זה מישהו שכואב לו בפנים ולא בהכרח רוצה להכאיב, לדעת לשים את עצמם בצד ולראות מישהו אחר - מה אם בסוף מחנה האימונים הזה הם יצאו לחיים ואני אהיה אם הכלה שהתחתנה עם בני, או אם החתן שלקח לו לאשה את הבחורה הכי ביץ' בסביבה. ואני כבר מדמיינת את הביץ' ישנה צהריים בזמן שהוא מגיע אליי עם הילדים מדי שישי כדי שיהיה לה שקט ואחר כך גם מבשל לה ארוחת ערב, ובכל פעם שהם רבים הוא תמיד מתנצל ולוקח את זה על עצמו. למה? כי הוא למד מהגדולים ביותר. מה עשיתי, מה? אם העולם מתחלק לנותנים ולוקחים, ואני מגדלת ילדים נותנים (או יותר גרוע, ילדות נותנות), הרי ששום דבר לא יעצור את הרכבת הזו שיצאה מתחנת הנותנים אל עבר הגרנד סנטרל - תחנתם של בני הזוג המקבלים או הלוקחים.
אז איך אני שומרת עליהם? איך אני גורמת להם להבין שכל מה שלימדתי אותם עד עכשיו זה בולשיט ושהם צריכים לעלות על רכבת אחרת, כזו שנוסעת למקום שבו מקבלים, מכבדים, מקום שבו אף אחד מהשוטרים הפנימיים שלהם לא ייצא להפסקה? טוב, אולי הפסקונת מדי פעם, להתרעננות, אבל לפחות שהניידת שלהם תגיב לקריאות מצוקה.
אתם כבר בחתונה, הם עדיין בטרום חובה
הילדים שלנו פוסעים לתוך השדה החברתי בפעם הראשונה בחייהם כשהם בגיל הרך ובאמתחתם רק ההיגיון הפרטי שנצרב בבית. ההיגיון הפרטי שלהם עתיד לפגוש בהדרגה מאות הגיונות פרטיים שנולדו בבתים אחרים, בתים שאינם דומים לשלנו, ותהליך החיברות מרגש וסוחף וכואב ושובר ונעים ומאתגר ומושך ודוחה, ובעיקר אי אפשר בלעדיו. זו משימת החיים הכי מורכבת שהם יפגשו .
כי כשיש להם מפגש עם ילד שפוגע בהם ואנחנו מבטלים את הילד הפוגע ("אתה איתו לא נפגש יותר") או מייעצים עצה שלא בהכרח מתחברת לאישיותו של הילד שלנו ("תגידי לה שאת לא משחקת איתה יותר"), אנחנו מותירים אותם ביער עם מעט מים לשתייה. ובפער הזה בין העצות החכמות שלנו ובין אישיותו של הילד והחיים ביער נכנסות הרבה מסקנות שגויות כמו "אם הוא כל כך רע בשבילי כמו שאבא ואמא אומרים, אבל כל כך כיף לי לשחק איתו כשהוא לא פוגע בי, אז אני צריך ליישב את הדיסוננס הזה וכדי שהם לא יהיו מאוכזבים, אני לא אספר להם יותר שאני משחק איתו או שהוא מציק לי".
תבינו שאנחנו הרבה פעמים מגיעים עם תובנות מהעתיד, הם בגן טרום חובה ואנחנו כבר בחתונה. הדרך שלהם עוד ארוכה מאוד והם לא יכולים לקרוא את המדריך שלנו להישרדות ביער כדי שיוכלו לזהות את החברויות שעושות להם נעים ואת אלו שנעימות אבל כואבות, את אלו שהם מובילים וקצת מובלים ואת אלו שמשתלטות עליהן ועושות להם ממש לא נעים. הם צריכים לחוות את היער כל הזמן וללמוד. התרגום שלנו בגוף הסרט לא יכול להיות חרד, לא יכול לגונן יתר על המידה וגם לא יכול לבטל אותם כאנשים קטנים. הוא צריך להסביר להם את הסיטואציות כמו שהן וללוות אותם בתהליך הלמידה. אל תפסלו ילד כזה או ילדה אחרת רק כי הם לא לרוחכם, אתם צריכים לברך על כך שהילד שלכם נתקל בו ביער ויכול ללמוד על עצמו דברים דרכו. החוויות המצטברות של הילדה שהייתה המפקדת של כולן והחברה שהייתה נחמדה אליי רק כשהיינו ביחד לבד וכשכולן הגיעו הפנתה לי גב, הילדה שתמיד אמרה לי מילה טובה אבל לא ספרתי אותה והביץ' שתמיד פגעה אבל רציתי נורא להיות איתה - כל החוויות האלה הכרחיות בדרך לחתונה.
ברגע שתניחו בצד את חזיונות העתיד האפוקליפטיים, תוכלו לקריין נכון את הסרט, להבין את המורכבות ולא לנסות לטשטש, לעודד אותם במקומות שהם מזהים דברים שלא מתאימים להם או מעיזים באומץ להגיד את דעתם ואפילו מתגמשים לפעמים לטובת מישהו אחר. והם? הם יזהו בכם מקור לא שיפוטי ויוכלו לחלוק אתכם את המקומות המורכבים בידיעה שתוכלו לקבל את משאלת הלב הסמויה שלהם להיות חבר של הערס (כי הם קצת חנונים) או סגנית של מלכת הכיתה (כי לא מתאימה להן מלוכה) או להיכנס למריבות עם מישהי חלשה (כדי להרגיש קצת חזקה) ועוד המון התנסויות שעדיף שיתנסו בהן שוב ושוב ושוב כדי להכיר את עצמם יותר ובכדי ליצר תנועה בטוחה בשדה החברתי, ביער.
כשמעודדים אותם, הם פנויים להקשיב
אם נלך עם דימוי היער, הסכנה המוחשית אינה ביצה או סרפד שורף, וגם לא חיות מסוכנות. היא המקום שבו הטיגריס צועד לקראתם והפה שלו פתוח. כשמדובר בטיגריסים טורפים, מחובתנו לשמור מכל משמר ולסמן להם סכנה ממשית: סמים, אלכוהול, התעללות, חרמות הם הטיגריסים של היער. הם רעבים ואתם אמורים לשמור מפניהם ללא היסוס.
הדרך לעשות זאת בתחום החברתי היא לעודד מערכות יחסים הדדיות, והנה תאוריה מקסימה ונאיבית שאמורה להיות לנו בראש: אם במערכת יחסים כל אחד מהצדדים יהיה מופקד על רווחתו של השני ולא על שלו, ושני הצדדים יהיו אחראים באותה המידה על אושרו של בן הזוג או החבר, הרי שפתרנו את משוואת הקסם של יחסים. ולכן בכל פעם שהילדים שלכם נמצאים במערכת יחסים שמכבדת אותם, שלא מציבה תנאים בלתי אפשריים, שמאפשרת להם להיות במיטבם מצד אחד אבל גם נמצאת שם בשבילם כשהם ממש לא במיטבם - תסבירו להם שהסיבה שנעים להם או מדויק להם איתה/איתו לא כי הם לא רבים בכלל וגם לא כי הם דומים, אלא כי החוזה הזה של כבוד הדדי ושל שוויון ערך הוא שהופך אותם לחברים טובים.
אז במצעד הדברים החשובים, אלה הדברים שאפשר להדגיש להם:
1. חברים שיבקרו אתכם כל הזמן אינם ראויים לכם. אתם נפלאים ואל תמצאו את עצמכם בקשר שרובו ביקורת. זה מצטבר וזה לא נעים.
2. אם אתם חברים של מישהו וכולם מסביב מרימים על כך גבה, לא רק ההורים אלא גם חברים שלכם, תחשבו טוב. יש מצב שכולם צודקים.
3. אם אתם רוצים לבלות עם החבר שלכם הרבה יותר ממה שהוא מעוניין בחברתכם, צריכה להידלק לכם נורה אדומה.
4. אם החבר שלכם נחמד אליכם כשאתם לבד אבל משנה את התנהגותו כשאתם בחברה, שימו לב שזה נורא מבלבל וגם מעליב, תשאלו את עצמכם מה משתנה שם בחוץ שהוא מתנהג כך והאם ההתנהגות הזו מאפשרת לכם עדיין להרגיש קרבה אליו.
5. הפחד להיות לבד (בעיקר בגיל ההתבגרות) מביא אתכם הרבה פעמים לבחור בחברה שלא ראויה לכם. אנחנו לא נתערב ולא נעשה עבורכם את הסלקציה, אבל הישמרו ממצבים שאתם נשארים במערכת יחסים שלוקחת ממכם הרבה יותר משהיא נותנת. כל מערכת יחסים שמבוססת על היותכם פחותים באופן קבוע, אינה שווה את הבדידות שמנעתם או את מערכת היחסים הבאה שמחכה לכם מעבר לפינה ותהיה מסחררת ומעניינת ותיקח אתכם למקומות חדשים.
6. זה לוקח זמן. גם אם אנחנו מספרים לכם שאנחנו ההורים חברים מגיל 14, זה לא בהכרח מה שאמור לקרות לכם. אל תהיו דיירי קבע במקומות שגורמים לכם להרגיש לא טוב. אתם יכולים לבקר שם, ליהנות מסוגי חברים שונים, להיפגש עם זו לצורך בילויים, להתקשר לזה כשעצוב, ללמוד עם האחרת למבחנים, ולמצוא בכל אחת מהחברויות שאתם מתנסים בהם את הדבר שמדויק לכם, את מה שלא תסכימו לעולם שיגידו לכם ואת הדברים שתוכלו לחיות איתם, גם אם הייתם מעדיפים אחרת.
המחשבה הכי מרגיעה שהייתה לי בנושא הייתה שגם אני, אחרי התנסויות חברתיות וזוגיות שונות ולפעמים פוגעניות, בסופו של דבר בחרתי ונבחרתי על ידי אדם יקר ואהוב שגם הוא סוג של בני. לא כזה שמפלח מהשוק, לא כזה שאומר לי "תשתקי כבר סימה", אבל בהחלט גורם לי להרגיש שאני חיה, לא בהכרח צועד בדרך במקובלת ולא חושב כמו כולם. הוא חבר שלי, וכשאני איתו אני מרגישה דרכו המון דברים שאני לא מרגישה דרכי והעיניים שלו רואות הכל. בי.