לפעמים, כשהיו לה כמה דקות של שקט מהילדים, מכביסות, מהסעות לחוגים, מרשימת המטלות האינסופית שזמזמה לה בתוך הראש כמו נחיל משוגע, היא הייתה מפליגה בדמיון. זה היופי בדמיון, אפשר להפליג בו, ובניגוד להפלגה בספינת תענוגות זה נעים ובטוח, לא עולה כסף, בכל שלב אפשר להפסיק, וזה בעיקר שלה. רק שלה.
לפעמים היא הייתה מדמיינת שאין להם יותר כינים, לפעמים שהג'ינס מלפני הלידות נסגר עליה. אבל אתמול היו לה יותר משלוש דקות והיא דמיינה שיום אחד היא והוא מחליפים תפקידים. היא דמיינה שאין לה סבלנות לרעש, וכשהילדים מרעישים היא מרימה שאגה והוא מיד מגיע ומנסה להשקיט אותם בדרכים יצירתיות רק כדי שהיא תהיה מרוצה. אחר כך היא דמיינה איך לא שואלת יותר למי יש שיעורים, כי כשהוא חוזר מהעבודה הוא דואג לעבור ילד ילד ושיעוריו בסבלנות אין קץ, בשעה שהיא זורקת את הזבל ומתיישבת לענות למיילים. וכשתמו שבע הדקות של ההפלגה שלה כי הקטן דחף לעצמו פסטה לנחיר והבכורה צעקה מהחדר שאחותה שוב גנבה לה את הג'ינס ושהיא הולכת לרצוח אותה, היא לקחה נשימה עמוקה ונכנסה מהר לטפל ברעש.
לו אין סבלנות, אז לך יש הרבה
לגדל ולחנך ילדים, משימה לא פשוטה גם בלי חילוקי דעות בין בני זוג. הרי אנחנו לא באמת יכולים לדמיין שום עסק שבו מנהל אחד מאפשר לעובדים לצאת בשעה שלוש וחצי הביתה, והשותף שלו עוצר אותם בדלת ודורש בתוקף שיישארו עד שבע תוך ויכוח קולני שמכיל אגרסיות, דיבור בשפה זרה ועובדים עם תיק על הכתף ומבט מבולבל בעיניים.
בראשית דרכה של ההורות, אנחנו פוגשים לראשונה האחד את סגנונו של האחר כהורה. זה לא שלא הכרנו אותו לפני הולדת הילדים אבל ברגע שאנחנו נדרשים לתפקד כהורים, כמעט תמיד נחשף לסגנון הורות שלא תארנו לעצמנו שקיים בבן זוגנו.
וכך הרבה פעמים מתחיל פיצול שמקבע התנהגויות הוריות רק בגלל תגובת הצד השני: אם הוא חסר סבלנות ואני קופצת בכל פעם שחוסר סבלנותו, לתפיסתי, פוגע בילדים, בלי לשים לב אני הופכת להיות הרבה יותר סבלנית רק בכדי לאזן אותו. הוא בתורו הופך להיות עוד יותר חסר סבלנות, כי בנוסף לחוסר הסבלנות שלו כלפי הילדים, עכשיו גם אין לו סבלנות אליי, אל הסגנון שלי ואל תחושת הכישלון שגרמתי לו לחוש כרגע. הילדים מצדם מבינים כמעט מגיל אפס שאם הם "יבדקו" את סבלנותו, הם יצליחו לגייס גם אותי אל הזירה, ולקינוח יקבלו תחושה שמישהו מציל אותם ושהם הופכים להיות הרבה יותר משמעותיים בתוך המרחב המשפחתי. אז למה להם בעצם להתארגן מהר או להתקלח בזמן עם אבא כשהם יכולים לחולל ריב בין אבא לאמא, חילוץ vip, ועוד זמן פנוי עד שההנהלה תיסגר על עצמה?
נסו לדמיין את הילדים שלכם מספרים עליכם, על התכונות שלכם. גם אם הם בני שלוש, נסו לדמיין אותם מדברים כבני 20. מה הם יגידו? "אמא חסרת סבלנות"? "אבא תמיד מעיר על סדר ונקיון"? "כשאני כועס ובוכה ומאוכזב תמיד אמא מחבקת אבל אבא כועס בחזרה"? "כשאני מתחצפת אמא נעלבת ואבא תוקף"? "שיחות נפש זה רק עם..."? "אמא תמיד מוותרת, אבא תמיד מתעקש"? "כשעצוב לי הוא אף פעם לא מבין"? "כשאני מפשל אמא מאוד ביקורתית אז אני מדבר על פאדיחות רק עם אבא"? במשפטים האלה יושבים התפקידים אותם תצטרכו להחליף מדי פעם.
להגמיש את דרכי הפעולה
כשאנחנו יוצאים לדרך ההורות, אנחנו אמורים להבין מה הן המטרות המשותפות, לקבל את הסגנונות השונים, להשאיר את האגו בצד, לדעת שאנחנו יכולים לסמוך או להישען אחד על השני, להשתמש בחוזקות האחד של השני, וכן, על הדרך גם להתמודד עם חילוקי דעות או טעויות שאנחנו עושים. אז ברור שאם בהתנהלות השגרתית אני ממש טובה בהכנת מזון ובעלי חובב גני שעשועים, אין טעם לשנות. למעשה, בכל מקום בו התפקיד ההורי משרת נכונה את שני ההורים ואת הילדים, וכולם שבעי רצון, זה כנראה עובד כמו שצריך. אבל לא יכול להיות שנשלים עם המקומות שבהם אנחנו מרגישים שכל אחד נכנס לפינה, והשני מפצה על הפינה של בן זוגו, כי אז הילדים ישלמו מחיר כבד - יהיו שוטרים טובים ושוטרים רעים ואנחנו נמצא את עצמנו בעמדות הרבה יותר קיצוניות מאלו שיצאנו איתן לדרך.
כל הורה חייב להישען על תשתיות הכוח שלו, על מה שבא לו טבעי, אבל על הדרך הוא יצטרך להגמיש את דרכי הפעולה שלו, להיות גם השוטר הטוב וגם הרע, גם חסר סבלנות וגם רב סבלנות, גם קשוח אבל גם רך, גם קשוב וגם לא פנוי, גם אחראי על התקתוק וגם נינוח, גם יודע וברור וגם מתייעץ ושואל. כי אם אחד לא ידע, אוטומטית השני יהיה חייב לדעת, ואם אחד יהיה רק קשוח, אז נגזר על השני להיות רך יותר, ואם יש אחד שנשען אחורה באדישות, השני יידחף לוואקום שבו יהיה מחויב להיות פעיל ומעורב.
וכשיהיו חילוקי דעות משמעותיים על הדרך, על המטרות, על הסגנון, אתם תצטרכו לעצור בצד, לעשות ישיבת הנהלה ולחשב מסלול מחדש. כי מהחברה הזו אי אפשר להתפטר, והעובדים שלכם צריכים להרגיש טובים ומשמעותיים, והתוצרים הם לא הנפקה בבורסה או הצלחה כלכלית אלא האנשים המבוגרים שאתם מגדלים. ואתם לא רוצים שהם יצאו לחיים עם ספליט פנימי של טובים ורעים, של שחור או לבן, אלא עם העושר העמוק שקיבלו מחינוך ברור של שני הורים עם סגנונות שונים, מטרות משותפות והרבה כבוד אחד לשני.