כשאני בוכה מעצב, זה בדרך כלל בחגים ושמחות. רגעים קטנים שבהם אימא שלי חסרה לי מתנקזים לדקה מעל השיש תוך כדי בישולים, כשהחוסר כל כך נוכח עד שהוא פורץ מתוכי. אחרי שאני בוכה מעצב אני מרגישה השלמה והבנה, חשה שהנכחתי את חסרונה ותיבלתי בו את האוכל שאגיש לאהוביי. כשהגעגוע מטפטף מהעיניים מובטחת מנה מנצחת.
אני בוכה גם מכעס, מתסכול. פעם, כשהיינו רבים בחופשיות, כשהיה זמן פנוי להיעלב ולכעוס, הבכי שימש מרקר זרחני לכנות הפגיעה שלי. כשהדמעות היו מגיעות היינו מורידים את כלי הנשק ומתחילים לדבר באמת ולא רק לכתוש. תמיד חשבתי לעצמי שאין כמו בכי של כעס; כל כך שנאתי לריב, והבכי שימש זרז מופלא לסיומה של כל מריבה. לפעמים תהיתי למה אני לא בוכה כבר לעזאזל, מה קורה עם מכונת הדמעות המשוכללת שלי, למה יש שם רק כעס שמתרגם לתוקפנות במקום לחולשה. עם השנים למדתי כמה החולשה והפגיעות עדיפות על התוקפנות, משרתות טוב יותר את היחסים. ועדיין, היה בדמעות האלה של הכעס סימן מוסכם וברור לישורת האחרונה של הריב. הן אפשרו לו להקשיב באמת ולי להסביר לעצמי ולנו למה נפגעתי כל כך. הן גם אפשרו את המייקאפ סקס.
גבר שיבכה כי הבוס העליב אותו?
יובל לא בוכה. הוא גבר. התחתנתי עם גבר שבגברים, וגברים שבגברים לא בוכים. אפילו בסרטים שגרמו לי לסיים חבילת טישו לא נרשמה בעיניו לחלוחית. בכלל, קשה לי לדמיין גבר שיבכה כי הבוס שלו העליב אותו או בגלל שאשתו פחות מתייחסת אליו בתקופה האחרונה.
יובל היה נורת האזהרה הראשונה שלי. כשאחת הבנות הייתה פורצת בבכי מסיבה כלשהי הוא היה הראשון לחבק, להתרכך. לעומת זאת, כשאחד הבנים היה בוכה הרגשתי אותו זע באי נוחות, דואג, רואה את חולשותיו שלו, אלה שהצליח לקבור אחרי שנים של עבודת הדחקה מאסיבית, עומדות מולו ולועגות לו - הנה, חשבת שאתה גבר? קבל אותי, הבן שלך, רגיש, חשוף, כואב, מסכן, נחבט על ידי החיים, בוכה כמו בן. ומה לעשות שבנים ובנות בוכים אותו הדבר?
בראשית החיים הבכי משרת תינוקות כדי להשיג את מה שהם צריכים על מנת לשרוד, ומאפשר לנו להתכוונן ולטפל בהם בצורה מדויקת יותר. ככל שהם מתבגרים, הסיבות לבכי גדלות משום שהעולם הרגשי שלהם הופך מורכב יותר ויותר. תחשבו על ילד בן ארבע שבוכה ממכה של כדור, ממשחק שלא הצליח לו, מחיסון כואב או מחבר שהעליב אותו. אנחנו נוטים לסרס את הבכי הזה ואנחנו עושים זאת בדרכים שונות ומגוונות, החל ממבט של בוז או סתם חוסר סבלנות ועד להברקות כמו "אתה לא בוכה, אתה גבר", "מי גבר?", "תן כיף, יא גבר", "לא לבכות כמו ילדה" ועוד אמירות וחיקויים משפילים.
ראיתי את כל המסרים, המילוליים והבלתי מילוליים, נורים לעבר הבנים שלי כמו חיצים: אתם בנים, בנים משחקים במשחקי דמיון של בנים, כשאתם נופלים אתם מתגברים כמו בנים, כשאתם נעלבים אתם אמורים להגיב כמו בנים, כשחוטפים לכם או מרביצים לכם אוי ואבוי לכם אם לא תגיבו כמו בנים.
תרביץ, תקלל, רק אל תבכה
תבינו, אנחנו מסמנים להם שאסור לבכות, שלא כדאי לבכות, ובכל פעם שעצוב וכועס מבפנים והדמעות מתחילות לבצבץ והסנטר מתחיל לרעוד, הם צריכים להתאפק, ממש ממש חזק, כדי שאבא לא יגיד שאני ילדה, כדי שאמא לא תגיד בדאגה שאני רגיש מדי ומה יעשו לי כשאגיע לבית ספר. אבל סיר הלחץ נשאר סגור והקיטור מחפש את דרכו החוצה, אז הוא מוצא. בצורה של תוקפנות. את זה אנחנו כבר יכולים להכיל אצל בנים, אה? איזה גבר. אז הוא זורק כיסא, מסתבך בקטטות בגן, דוחף כשעוקפים אותו בתור לנדנדה, אבל לפחות הוא לא בוכה. מוכן לחיים גבריים במדינת ישראל.
ולא רק את הבכי הנפלא שהם כל כך זקוקים לו אנחנו מונעים מהבנים שלנו, אלא את מכלול התקשורת הרגשית שבכי בדרך כלל מזמין: את האמפתיה, את ההקשבה שלנו אליהם, את הלמידה שתקשורת רגשית זה דבר מבורך ומקדם, את העובדה שמותר וכדאי להראות חולשה כשזה מזמין אדם קרוב לדיאלוג. ובעיקר אנחנו מונעים מהם את האפשרות להכיר את עצמם טוב יותר.
הדמעות מטשטשות את שדה הראייה החיצוני, ואולי בגלל זה החיות בטבע לא בוכות, זה היה הופך אותן לטרף קל. אבל אצלנו, בני האדם, הטשטוש החיצוני הזה מאפשר לראות כל כך ברור פנימה, אל תוך הנפש, ויש מצב שזה מנגנון הישרדותי אפילו יותר חכם. הבכי נמצא שם כדי לאפשר לנו לאוורר את המערכת הרגשית, לעצור לרגע את כל ההתנהלויות האוטומטיות שלנו ופשוט להיות. להקשיב לעצמנו.
מאז שבניי קטנים, בין כל ערימת הברכות ליום ההולדת, תמיד הקפדתי לאחל להם ולי שיזכו לעוד שנה שבה הם יוכלו לאפשר לעצמם לבכות. הם אף פעם לא ממש הבינו, גם יובל תמיד עיקם פרצוף, ועדיין הקפדתי לברך אותם בברכת הבנים הבוכים.
היום הם כבר כמעט לא בוכים, למרבה צערי ולשמחתו של יובל, אבל מדי פעם אני עדיין מצליחה לראות להם בתוך העיניים את הלחלוחית, ואז את השוטר של הגבריות שבתוכם קורא להם לעצור בצד ולהוציא רישיונות. ואני מתפללת בכל ליבי שמה שאיחלתי להם כל השנים יפגוש אותם בסיטואציות פרטיות שלהם עם עצמם או במרחב הזוגי עם אהובת ליבם, והם יוכלו לשלוח את השוטר הזה לנוח קצת בידיעה ברורה שהם עדיין גברים גם כשהם בוכים. אולי אפילו גברים שווים יותר.