מוצאי שבת. אבא נוהג, אמא לצדו, אני ורני במושב האחורי. השמש מתחילה לשקוע בכביש המתפתל בירידה מצפת. חוזרים מסבא וסבתא ונעים לי בבטן. הרדיו מנגן ״אומרים ישנה ארץ״, רני כבר נרדם כשגופו שכוב על המדף שמאחורי המושב האחורי (מכונית ישנה, מדף צר שמתחבר אל החלון האחורי. ילדים בדרכים טרום חגורות הבטיחות). העיניים העייפות שלי מאיימות להיסגר אבל אני מחכה, שומרת על השינה בחוץ שלא תתגנב לי פנימה לפני שזה יקרה. זה תמיד קורה כשנוסעים בלילה והכל מסביב חשוך ונעים. הם מדברים ביניהם, היא צוחקת ומקישה בציפורני יד ימין על שמשת החלון את קצב השיר. אני מזהה לפי מנגינת השיחה שלהם שזה קרוב, מכירה היטב כל תו בקולה וכל צליל של קולו, ואז: יד שמאל שלה ויד ימין שלו נפגשות. הוא נוהג ביד אחת, היא מביטה בו בחטף, מחייכת. אצבע שלו, אצבע שלה, אצבע שלו, סרוגות אחת בשנייה לכמה שניות. אני כבר יכולה לעצום עיניים. עכשיו לא רק הבטן מלאה, גם הלב.
כל הורה מכיר את החדר שנפתח בלב כשאנחנו מתבוננים בילדים שלנו משחקים ביחד, מתחבקים, מוותרים אחד לשני, צוחקים ואפילו סתם משוחחים. תחושת הביטחון וההצלחה שמשרים עלינו יחסים טובים בתוך הבית היא תחושה משכרת. לעומת זאת כשהם רבים ביניהם, כשידיים מתחילות להתנופף, הצעקות גוברות והקנאה והחשבונות הקטנים צצים, אנחנו מתערבים, מאפסים, מחנכים ובעיקר דואגים וסובלים.
עכשיו תחשבו מה קורה להם כשאתם רבים. הם הרי לא באמת יכולים להתערב, להחליט שעכשיו אמא תצא להתאוורר, להפריד או לבקש שלא תדברו ככה אחד לשני "כי אצלנו בבית לא מדברים ככה". אבל אל תתבלבלו: קחו את הדאגה והחרדה שלכם כשהם רבים ותכפילו אותה. בכל פעם שהריב שלכם מתדרדר לעלבונות, לטונים גבוהים, לבוז, לחוסר כבוד - שיהיה ברור שזה שהם בדיוק מתעסקים בענייניהם ולא מפריעים לכם לנעוץ את חיצי הארס שלכם אחד בשני, זה לא אומר שסבבה להם עם זה. הם קשובים לווליום שלכם, הלב שלהם אומר להם להיות בשקט כדי לא להכביד עליכם יותר מדי, והפחד הכי גדול שלהם הוא שהמצב הקונקרטי של הריב לא יסתיים, ושמעכשיו ולעולם הם יגדלו בתוך שנאה. כן, שנאה - זה מה שיוצא כרגע במרחב בינכם. הם מורידים את הראש, צוללים עמוק ומתפללים שזה ייגמר.
דמיינו שאתם רבים במסעדה מול חברים
ריבים ומחלוקות הם חלק מהחיים. במקום שבו אין ריבים וחילוקי דעות אין יחסים אמיתיים - תזכרו את זה כשאתם מזנקים לתת להם בראש כשהם רבים. אבל איך לעשות את זה כשיש ילדים בבית? אם נראה לכם שכשאתם רבים או מקללים באנגלית או בפורטוגזית או ביידיש מעל הראש שלהם זה יותר טוב, אתם טועים. שפת העלבונות היא בינלאומית. הם הבינו הכל. אז מה כן?
נסו לדמיין שאתם מתווכחים בשולחן המסעדה בדייט כפול עם חברים טובים, או עם סבתא שלכם, או מול ההורים שלכם. נהלו את הריב בצורה שתכבד אתכם ואת מרחב הבילוי שלהם. ריב תרבותי לא חייב להיות כזה שלא מרימים בו את הקול אבל הוא ריב ללא צרחות ואבדן שליטה. יכולים להיאמר בו דברים קשים אבל לא כאלה שכל מטרתם היא לפגוע בצד השני. את הבכי וטריקת הדלתות, האזכורים על אמא שלו ועל המקום שממנו הוא יצא לאוויר העולם, ואת המחשבות הכי אפלות שלכם – את כל אלה תשאירו מחוץ למרחב המחייה שלהם, לשעות הקטנות של הלילה, לנסיעה זוגית באוטו, לשיחת טלפון מהעבודה.
אל תתנו להם מודל לפיו כשרבים, מישהו הולך מהבית, גם אם זו יציאה קצרה, גם אם לא נטרקה דלת בזעם. תזכרו שהדבר האחרון שאתם רוצים, כשתריבו איתם בגיל ההתבגרות, זה שהם ילכו לכם מהבית באמצע ריב. זה נורא מפחיד. אם הם קטנים ונבהלים תעשו הפסקה ותנו להם כמה מילים בסגנון "אני מאוד כועסת כרגע על אבא ואנחנו מתווכחים ומנסים להסביר אחד לשני את כל מה שאנחנו מרגישים. זה לא נעים לריב אבל תכף כשנסיים לריב נשלים ואז יהיה לנו יותר נעים".
כשילד רואה את הוריו כיחידה נפרדת ממנו בתמונת זוגיות טובה, גם אם הם רבים לפעמים, הוא יכול לישון טוב יותר בלילה. ופעם, כשהוא יגדל ותהיה לו בת זוג, הוא יוכל להראות לה ולעצמו שאין בעולם על אהבה, גם בימים קשים. הוא יוכל לדוג מהזיכרונות שצרבנו לו בהארד דיסק את התחושות הנעימות של זוגיות במיטבה, והן יסמנו לו את הדרך.
כשאמא הלכה ודעכה במחלתה הארורה, הוא היה שם לצידה כל יום וכמעט כל דקה. גם כשגופה התעייף ופניה התעוותו, ידיה נשארו יפות כמו פעם. וכשהייתי מבקרת, כבר אישה בוגרת, הייתי מביטה בהם שלובי ידיים, היא על כיסא הגלגלים והוא לצידה, והלב שלי התמלא בדיוק כמו פעם במושב האחורי, בדרך מצפת.