לפני שנים לא רבות האבא הזה היה "אב". האב - לא נכנס למטבח אלא אם הגישו לו שם אוכל, לא מעז לשאול איך מגיעים ליעד כי הוא הרי נולד עם יכולות ניווט עליונות, וכשהילדים מתנהגים "לא יפה" נשלף מיד המשפט "חכה חכה שאבא יחזור מהעבודה". אם היינו אומרים לאב הזה שבעוד כמה עשורים הוא יהפוך ל"אבוש", יחכה מחוץ לחוג הבלט, ימרח פיתות עם שוקולד ביריד שבועות הקהילתי, יעשה קוקו, ילך לקורס הכנה ללידה, יחליף חיתולים, ילך עם מנשא, יחתוך את חבל הטבור, יחתוך סלט לארוחת ערב - סביר להניח שהוא היה מעדיף לחתוך את עצמו.
כי לא יעזור, האבא הסבבה עדיין מחזיק במשאלת לב שילדיו יישאו אליו עיניים, יצייתו לו ללא היסוס, יעמדו בציפיות הגבריות שלו, יתקדמו, ינצחו, יחזירו, לא יוותרו, ישיגו ויכבשו - ורצוי עם כמה שפחות ייסורים רגשיים, בכיינות, דיבורים על רגשות, סיבוכי יתר וכל שאר התכונות הנשיות האלה. אבל, וזה אבל גדול, האבא הזה כבר מוכן ורוצה להתייעץ, להבין ולפצח את המערכת המורכבת הזו של היחסים בינו ובין ילדיו.
אז האבות החדשים כבר כאן, ואני הראשונה לברך אותם ולצפות בסקרנות לשלב הבא. ויחד עם זאת, תקראו לי אולד פאשן, אני לא נבהלת כשקופץ לו האב הישן: זה שמרים את הקול מדי פעם (צורח על הילדים), לא מוותר (מתעקש איתם על שטויות), מסמן את הגבול בנוקשות קצת מוגזמת, חסר רחמים לפעמים (הילדה כבר כחולה מבכי, אולי תיגש?) ובקיצור - גבר גבר. בעיקר כשלצדו יש מודל אימהי רך, קשוב ומכיל. הילדים שלנו אמנם זקוקים לזוג הורים שמחליט ביחד ומגבש חוקים וגבולות, אבל הם גם צריכים לראות שונות, גיוון, צורות התמודדות אחרות, ובעיקר לראות איך ניתן לכבד סגנון שונה של אדם אחר.
אז דקה לפני שאנחנו קופצות ומנסות להפוך את "אבוש" ל"אימוש", בואו נזכר ביתרונות שמביא איתו המודל הגברי עם שלושה דברים שעבדו מעולה לאבות של פעם.
1. הלבשת ילדים
אולי בשל העדר חוש אופנתי, אולי בשל חוסר שימת לב לפרטים: בגדים הם רק בגדים. צריך להתלבש כי לא מקובל ללכת בלי בגדים, ואם זה היה תלוי בו לא היו חמישים אופציות בארון אלא שבע, אחת לכל יום בשבוע.
כשאבא מלביש ילד הוא לא חושב מה יחשבו עליו ההורים האחרים או הגננת או המחנכת, הוא לא מנסה "לכוון" בעדינות את הילד ללבוש את החולצה השווה בעיניו, הוא לא מתאכזב כשהילד בוחר בעצמו או לובש לבדו את החולצה הפוך ואת המכנסיים האהובים משנה שעברה שקטנים עליו בשתי מידות. האווירה בזמן ההתלבשות היא משימתית, החלטית ושני הצדדים - ההורה והילד - נמצאים באותו צד של המגרש. כשאנחנו ניגשים לסיטואציה עם רצון לשלוט גם על הקצב שלה, גם על מה שהוא או היא ילבשו בסוף וגם על האווירה – הכותרת היא "שליטה" ואנחנו בצד השני של המגרש, ממש כמו במשחק טניס: הם חובטים, אנחנו מחזירים, הם חובטים חזק יותר לקצה השני של המגרש, אנחנו מצליחים איכשהו להחזיר כדור, הם לא מוותרים, וכך נמשכת המערכה, שבסופה או שנפסיד או שנצא מותשים. כשאנחנו עוברים למגרש של הילדים ואנחנו נלחמים ביחד, חובטים נגד הזמן, מתלבשים כמה שיותר מהר, אין מאבק של שליטה. וזה יכול להצליח רק אם באמת באמת לא אכפת לנו מה הם לובשים, איך הם נראים וכמה פאדיחות זה עושה לנו.
"הלבשת ילדים״ היא כותרת שניתן להחליפה בקלות בעוד משימות בשגרת היום - יציאה מהבית, כניסה לאמבטיה, קבלת טיפול רפואי או פרידה בבוקר - שלכולן משותפת העמדה הבסיסית שאני כהורה לא מתערבב רגשית אתך, הילד. אנחנו שנינו פה כדי לבצע את המשימה גם אם היא לא כיפית, אני לא נגדך, אני רק עוזר לך לבצע את המשימה ולכן אני לא כועס, לא מרחם, לא מנסה לפצות או לשכנע, וגם לא מתרגש מזה שאתה מתבלבל.
אולי אם אנחנו, הנשים, נוכל לשחרר את כל מגוון הרגשות שאנחנו חשות ברגעים מסוימים (אשמה, פחדים, רחמים ,חסות יתר, חרדות, דעות קדומות) ונלמד קצת מהם, נבלבל את הילדים קצת פחות.
2. זמן איכות
אנחנו הנשים יודעות הכל, אנחנו קשובות, עוטפות ובעלות תודעת שירות גבוהה. אבל לרגע אחד אנחנו לא מצליחות, גם כשמדובר במשבר חירום בעבודה, לנהל את עניינינו ללא הפרעה בסביבת הילדים. לגברים יש יכולת מדהימה לשהות בחלל אחד עם ילדים ולהצליח לעשות משהו אחר - לקרוא עיתון, לדבר בטלפון, לכתוב מייל, לגזור ציפורניים, לשחק קנדיקראש, להחליף בטריות למכשיר חשמלי - וכל זה לצד היכולת לסנן לחלוטין קריאות לעזרה, בקשות מיותרות של הילדים, התבכיינות, ריבים וכל שאר קולות רקע. אז דקה לפני שאנחנו אומרות להם כמה הם עלובים, בואו נודה שאנחנו קצת מקנאות ושהילדים גם מרוויחים משהו על הדרך.
המודל של ההורה שיש לו חיים, שאינו קשוב 24 שעות ביממה לכל גחמה, הפעלה או העסקת יתר, שמסוגל להגדיר את הגבול שלו ומאותו הרגע להיות עסוק במשימה שקשורה רק בו, הוא מודל שמפתח ילדים שיודעים שהעולם לא סובב בהכרח סביבם, שיכולים ללמוד עם הזמן להעסיק את עצמם, לפתור בעיות, לריב ללא התערבות ולפעמים גם לחסל קופסת עוגיות בלי שאף אחד שם לב.
כשהם יתורגלו לראות בכם בני אנוש, יהיה להם יותר קל עם הקשיים שלהם. הם ילמדו להתמודד יותר טוב עם שעמום בלי שתצטרכו לספק להם בידור, ילמדו להתחשב באחרים, ויוכלו לשאת תסכולים טוב יותר.
הזיכרונות שלהם מאבא יצרבו בכל פעם שהם יצאו איתו החוצה עם כדור, ילכו לקנות ביחד גלידה או יקשיבו לסיפור מתח שהוא ממציא להם כשהוא פנוי, כי כשהוא מתפנה אליהם הוא לא נושא מרמור מצטבר, הוא את שלו כבר לקח לעצמו. ואז זה הכי שווה.
3. רחמים
אבא שלי קרא לי "אומץ", ולא בגלל שהייתי אמיצה. הוא קרא לי כך בכל פעם שנדרשתי לגייס אומץ. בכל פעם ששמעתי "אומץ, קדימה! לא מתייאשים", ידעתי עמוק בפנים שאין אופציה לוותר, שגם אם נפלתי עכשיו מהאופניים וכואב לי בברך, גם אם בלעתי קצת מים בבריכה, גם אם לא הצליחו לי חמישה תרגילים רצוף במתמטיקה, עכשיו אני "אומץ", ו"אומץ" לוקחת אויר, בולעת רוק, וממשיכה. ומה שמגדיר את אומץ הלב הוא לא העדר הפחד או העדר הייאוש, אלא היכולת לחוות את הפחד ואת הייאוש ובכל זאת להמשיך ולנסות.
כששאבות זורקים ילדים גבוה לשמיים יש מספר שניות שהגוף הילדי הקטן שוהה באוויר, המבט על פניו משתנה מעט, הוא מפחד, ואז הידיים של אבא תופסות אותו חזק.
ואז אני נזכרת, שלפעמים אני צריכה ללמוד משהו ממנו. כי זה מה שהם צריכים והם לא יודעים. כי הם צריכים להרגיש אומץ מהו, והם צריכים מישהו שלא ירחם עליהם כדי שהם יוכלו להפסיק לרחם על עצמם. הם צריכים שיזרקו אותם באוויר לכמה שניות של פחד, ואז יתפסו אותם בחזרה.