מאז שאני זוכרת את עצמי, יש דבר אחד שאני יודעת לעשות במומחיות של לוליינית בקרקס: לזהות באופן מדויק ציפיות של אחרים ולעולם, לעולם, לא להכעיס. אולי זה בגלל שאימא שלי הייתה חולה כל כך הרבה שנים, אולי מקרה פשוט של אישיות מרצה, שורה תחתונה - אני יודעת את העבודה. כעס של אדם קרוב הוא לא אופציה מבחינתי, אני באה בשלום, וכעס מסמן מלחמה.
כנראה זאת הסיבה שצחק הגורל ובחרתי לי אהוב שיודע לכעוס, להתעצבן, לייצר מתח תוך חלקיק שנייה. הוא עושה את המלאכה שזרה לי באותה מומחיות שבה אני בורחת ממנה. ובתוך התא המשפחתי הזה אני לומדת כבר יותר משני עשורים לחיות עם הכעס, לאהוב אותו, לקבל אותו. וגם הוא לומד, אני חושבת, לחיות עם הצורך הקיומי שלי בהרמוניה. בלי צודק או טועה, נכון או לא נכון, שני הצדדים מרוויחים ומשלמים מחירים על מבנה אישיות, על נוף ילדות, על היגיון פרטי שצרוב בדיסק הקשיח של הלב.
גם כשאתם כועסים אתם אוהבים? באמת?
חוויית ההורות היא מסע אינסופי אל תוך רגשות. מצד אחד - רגשות נפלאים, מזוקקים, שיגרמו לנו לאושר שאין לו תחרות בשום שוק סמים בעולם. מצד שני, נפגוש שם תסכול וכאב ברמות שלא פגשנו גם בימים הכי קשים של רווקותנו - לא כשנבלע לנו כרטיס האשראי, לא כשזרקו אותנו בטלפון ולא כשפרצו לנו לבית. אבל בעיקר נפגוש שם כעס בלתי נשלט. הכעס הזה לא דומה לשום כעס שאדם חש בחייו הבוגרים, לא מול קולגות ובוסים, ואפילו לא מול בני זוג או הורים. הכעס הזה שיוצא לנו מול הילדים וגורם לנו להתפוצץ עליהם הוא תרכובת רעילה של כאבים עמוקים ולא מודעים, וכשהוא מגיע אנחנו מאבדים שליטה.
ילדים בגיל הרך מרגישים, עוד לפני שהם יכולים לדבר, שכשאנחנו כועסים עליהם האהבה שלנו עפה מהחלון. הם מרגישים שאנחנו הופכים להיות אנשים אחרים, שהחליפו להם את ההורה, ושההורה הכועס לא ישמור עליהם, לא ידאג להם, לא יחבק ולא יאהב. ולמרות שאנחנו יודעים להגיד את המשפט הנכון, את "גם כשאני כועסת אני אוהבת אותך", הילדים יודעים: כשאמא או אבא כועסים את הכעס הבלתי נשלט הזה, הכעס שכולנו נורא מתביישים בו אחר כך, כשהכעס הזה מגיע - אמא ואבא לא אוהבים בכלל.
שירה, בת 5
כשהכעס הזה מגיע אנחנו באמת הופכים להיות מישהו אחר: אנחנו הופכים לילד הפצוע שנמצא בנו, זה שכעסו עליו, החסירו ממנו, פגעו בו, הכאיבו לו. הילד הזה מתעורר אצלנו בפנים ויוצא לתקוף, להחזיר לפוגע. רק שהפוגע הוא אשליה אופטית, הפוגע הוא ילד בן 3 או 7 או 10, שבהשתקפות שלו מרגיש לילד הפנימי שבנו כמעוול. ועכשיו יש לנו זירה של הורה בן 37, שכועס כעס בלתי נשלט על ילד שלא עשה מה שהוא אמר, רק כי בפרשנות של הילד הפנימי שבו - זלזלו בו, הקטינו אותו, פגעו לו באגו, וזה דבר מכעיס מאוד לכל ילד. בעצם יש לנו זירה של ילד בגוף של מבוגר מול ילד קטן, שבהמשך יהפוך למבוגר שבתוכו ילד עם אותו כאב ואותו כעס.
לכעוס או לא, זאת לא השאלה
כעס הוא תקלה רצינית בהורות. הוא שורף מסביבו כל חלקה טובה, עובר בשדה החשמלי בין הורה לילד ולוקח איתו כל מה שיש. המשימה הכי קשה בתוך מכלול הרגשות הזה תהיה לחבק את הילד הפצוע שבנו, להיות הורה גם שלו. תגידו "מה עכשיו, אני צריך להיות גם ההורה של הילד שלי וגם ההורה של עצמי?" התשובה היא כן. כן, אם אנחנו לא רוצים לשחזר אצל הילדים את פציעות הילדות שלנו. כן, כי כל כך חשוב להבין שאנחנו לא באמת כועסים את הכעס הבלתי נשלט הזה בגלל שהם דיברו אלינו לא יפה. הם ילדים והם עדיין לא אמורים לדבר אלינו יפה כשהם כועסים.
אנחנו חייבים להבין שמה שנפגע אצלנו הוא הילד הפנימי שמרגיש עכשיו מותקף, חלש, חסר אונים, קטן. הוא זה שמגיב. ואיפה ההורה? איפה החמלה? איפה המבוגר האחראי? כי אם יש לנו ילדה בת עשר שדיברה לא יפה לאמא, והאמא הופכת בשנייה לבת שש כי פגעו בה, מה הילדה בת העשר לומדת? האם היא לומדת לדבר יפה אל אמא שלה? התשובה היא לא. אולי היא לומדת לפחד מאמא שלה כשהיא מדברת לא יפה, למרות שגם זה לא בטוח. היא בעיקר לומדת תחושה של כעס, של כוח, של ביטול, של דחייה. ושם יישב הפצע שלה כשתגדל.
כולנו כועסים. השאלה אינה אם לכעוס או לא, הרי הכעס הרבה פעמים מגיע הרבה לפני המודעות או הפרשנות. השאלה היא אם אנחנו יכולים ללמד את עצמנו להכיר בכך שהכעס משרת רק את הילד הפצוע שבתוכנו ולא את החינוך האמיתי שאותו אנחנו רוצים עבור הילדים שלנו.
מיקה, בת 12
אז בפעם הבאה שאתם מתפוצצים כי כבר הייתם בלחץ, כבר השתבשו לכם שמונים דברים, כבר התאפקתם ובלעתם ונתתם להם הכל ואז דבר אחד קטן שעשה או אמר אחד הילדים שבר אתכם - דבר אחד שהוא או היא לא יכלו לנחש כי הם רק ילדים, כי הם לא מכירים את הילד שבכם, כי הם לא אמורים להעריך ולהוקיר ולרצות שתהיו שמחים - בפעם הזו נסו לקחת אוויר ברגע שאתם יכולים ולדבר עם הילד שלכם. ספרו לו ולעצמכם שזו טעות, שאף אחד לא מושלם, גם לא אנשים גדולים, שאתם מצטערים, שאתם רוצים לפתוח דף חדש. בלי אבל, בלי הסבר נוסף של הסיבה המדויקת שבגללה הכעס שלכם יצא, בלי אצבע מאשימה. למדו אותם שאפשר לחיות בשכנות טובה עם הכעס אבל שרצוי לא לאפשר לו להשתלט.
ובלילה אחרי שאתם מחבקים אותם, אולי שנייה אחרי שהם נרדמים וסיימתם עם חשבון הנפש המייסר של כמה גרועים הייתם היום, עשו טובה ותנו חיבוק גם לעצמכם. חיבוק אמיתי, של אהבה ללא תנאי, חיבוק שאין בו שום כעס. שם שוכנות התרופות לכל הפצעים.
>> לטור הקודם: למה לילדים קל לשמוח בשביל חברים, ולנו כל כך קשה
הורים - כל מה שצריך לדעת