לפני שאתם מתקשרים לשירותי הרווחה, האם ידעתם שכשילדים חולים אז הגוף שלהם בעצם לומד איך להתגבר על מחלה נוספת והמערכת החיסונית מתחזקת לקראת חיים בוגרים ובריאים, טפו טפו טפו חמסה חמסה חמסה? אז הנה לכם. אבל לא בגלל זה אני אוהב כשהיא חולה.
סמי הכבאי, יש לי משהו יותר טוב לעשות?
אני אוהב כשהיא חולה בגלל שזה הזמן שאני הכי מרגיש אבא. זה וכשאנחנו בים, בעומק עד המותניים, והיא בידיים שלי, מחזיקה אותי הכי חזק שהיא יכולה בידיים הקטנות שלה, צוחקת באקסטזה ועדיין מבינה שחייה תלויים בי לחלוטין. והיא סומכת עליי! במאת האחוזים! ילדה משוגעת. יש לה בעיה בשיקול הדעת. מצד שני, סומכת-סומכת, אבל עדיין מחזיקה חזק חזק חזק. אז ככה זה גם כשהיא חולה.
היא לא עוזבת אותי לרגע, היא מניחה עליי את הראש, רוצה שאצפה איתה ב"סמי הכבאי". סתם ככה, שאשב לידה. אני מסביר לה שאני שוטף כלים או מסדר קצת, ופניה מתכרכמות. ואני אין לי כוח, עם כל הכבוד לסמי, שהוא ממש בסדר. את חולה אז אני לא מתחשבן איתך על כמה זמן על בוהה במסך, אבל זה לא אומר שגם אני חייב. אני לא בעונש.
אז היא מבקשת ממש יפה, אבא, בוא. בוא, אבא. מסתכלת לי עומק בעיניים. ו-וואלה, מה אני אגיד לכם, פתאום ממש בא לי לבוא לשבת לידה. בטח, "סמי הכבאי"! מה, יש לי משהו יותר טוב לעשות מלבד לשבת עם הילדה המתוקה שלי ולצפות בסדרת ילדים שמשמחת אותה כל כך?
יתרון נוסף של ילדה חולה הוא שהעובדה שהיא מסרבת לאכול מתקבלת בהבנה ולא בדאגה שהיא אנורקסית. אז אני רגוע יותר.
תבריאי, בת, אבל לא לגמרי, טוב?
אחרי האמבטיה היא נשארת עליי עטופה במגבת בערך חצי שעה, מניחה את הראש שלה על הכתף שלי. מבקשת שיר ועוד שיר, וזה מרגיע אותה. אני אומר לכם, היא ממש מבסוטה ממני.
בלילה היא מייבבת מתוך שינה "אבא אבא", זוחלת אליי למיטה ומתכרבלת. בבוקר היא קמה, עדיין חולה, אבל במצב רוח טוב, ואנחנו עושים צחוקים מתחת לשמיכה כי אין לה כוח להתרוצץ. שעות ארוכות לפנינו, אבל הן עוברות איכשהו מהר ובנעימים בשטויות ובבהייה בסרטוני יוטיוב.
ואז השבת נגמרת ואני לוקח אותה לאמא שלה, כשהיא כבר כמעט לגמרי בריאה. הצעד שלי בטוח יותר, הכתפיים קצת יותר רחבות, הגב זקוף. כן כן, הייתי כל הסופ"ש עם ילדה חולה והיה על הכיפאק. היום היא שוב איתי, תחזיקו אצבעות שהיא עדיין טיפה חלושס.
גיל קדרון הוא מחבר הספר "זרע הפורענות". הפוסט המקורי עלה בבלוג של גיל, "תשאלי את אבא"
