"נחכה? איך נדע?", שאלה.
"את תשמעי את השדר צועק".
"צועק?".
טוב, כשאת אומרת את זה ככה זה באמת נשמע טיפשי.
עוד לא הכנסנו ביס לפה ומסי הבקיע לטובת ארגנטינה, בדקה השלישית. הילדה מחאה לו כפיים ואמרה לו כל הכבוד. הסתכלנו על ההילוכים החוזרים והתרשמנו. חזרנו לאכול. אבל שוב, לא הספקנו לאכול והניגרים הבקיעו שוויון, בדקה הרביעית. הילדה מחאה לניגרים כפיים ואמרה להם כל הכבוד. הסתכלנו על ההילוכים החוזרים והתרשמנו. חזרנו לאכול.
עוד כתבות בערוץ בית ומשפחה:
- "אמהות, אתן יפות, תלבשו בגד ים"
- החופש הגדול: כל הפעילויות לילדים
- "הורים, מצאתי את הפתרון המושלם לחופש הגדול"
אמרתי לה שאני בעד הלבנים-כחולים, ארגנטינה, אבל היא לא הבינה את הקונספט והתעקשה שהיא בעד שתי הקבוצות. ובלי קשר, ברור היה שנוצרו אצלה ציפיות לא כל כך ריאליות ממשחק כדורגל, לאור העובדה שכל מה שראתה עד אותו רגע בחייה היה שני גולים בארבע הדקות הראשונות (שיא כל הזמנים במונדיאל). כל חצי דקה היא הסתובבה לאחור, הסתכלה על המסך ושאלה אותי "יש גול?", "עכשיו יש גול?", "ועכשיו, יש גול?".
הזכרתי לה שצריך לחכות לצעקות של השדר, יורם ארבל היקר, ובאמת אחרי כמה זמן היא הבינה את השטיק והסתובבה רק כשהיו צעקות. אבל גולים לא באו. ידעתי שההזדמנות של החיים שלי בוזבזה ומעתה והלאה התחושה הכללית שלה כלפי כדורגל תהיה אכזבה מרה על כך שלא קורה שם כלום. הסחתי את תשומת לבה מהמשחק, ובדיוק כשסיימנו לאכול והיא ביקשה לחזור לראות את המשחק הגיע הגול השלישי, שוב מסי. תענוג. תודה, פרעוש.
אז בארסה הם הטובים?
במהלך ההפסקה בעטנו קצת בכדור בבית וחגגנו גולים כשהצלחנו לפגוע במקרר. ואז התחילה המחצית השנייה, לילדה נותר טעם של עוד והופה, שתי דקות מפתיחת המחצית הגיע ה-2:2. שוב מחאנו כפיים ואמרנו כל הכבוד, ולא הספקנו להתארגן והנה הגיע הגול החמישי, 2:3 לארגנטינה. בקיצור, הילדה מגנט לגולים.
השעה כבר הייתה מאוחרת אז התעקשתי שצריך להיכנס לאמבטיה, וגם לחפוף את הראש, כי היינו מוקדם יותר בים. היא הבינה היטב שאני רוצה לראות את המשחק, כי אין הסבר אחר לכך שביקשה שאביא את המחשב איתנו לחדר האמבטיה כדי שנוכל להמשיך לראות.
"אולי הפעם, כשאני אסרק אותך נראה כדורגל במקום יובל המבולבל?", ניסיתי בעדינות. איך אפשר לראות יובל המבולבל על חשבון הדקות האחרונות של המשחק?!
"לא, רוצה סרטון", השיבה.
"בואי נראה קצת כדורגל ואז נחליט?".
"בסדר".
ווהו! מלכה.
אז התיישבנו. ועברו דקות ארוכות, 10 ליתר דיוק, מבלי שהובקע גול. הילדה לא הייתה מרוצה.
ידעתי שבעטתי בדלי, אבל הדבר הראשון שאמרה כשהערתי אותה בבוקר הוא שהיא רוצה לראות עוד כדורגל.
"אבל אין עכשיו משחק".
"אני רוצה לראות כדורגל במחשב", פרצוף עצוב.
"אה, אוקיי, בסדר. בואי".
נכנסתי ליוטיוב וראינו תקצירים של ניצחונות מפוארים של בארסה על ריאל מדריד. ידעתי שאני מגדיש את הסאה ומקבע אצלה רושם שכל רגע יש גולים בכדורגל, אבל ההזדמנות הייתה טובה מכדי לוותר עליה. ראינו מבול של גול אחר גול אחר גול וחגיגות של ברצלונה על חשבון היריבים השנואים ממדריד.
"כל הכבוד, בארסה", התלהבתי וליכנסתי אליה מבטים.
אחרי כמה חמישיות ושלישיות והצגות לתפארת הוספתי, "אני אוהב את בארסה. הם נחמדים".
"את בארסה?".
"כן". ראיתי את גלגלי השיניים שלה מתחילים לעבוד.
"ואיך קוראים לקבוצה בלבן?".
"ריאל", פרצוף מוגעל.
"אני אוהבת את ריאל".
גיל קדרון הוא מחבר הספר "זרע הפורענות". הפוסט המקורי עלה בבלוג של גיל, "תשאלי את אבא"