חורף 1979 – נולדתי.
חורף 2011 – אריאל נולדה.
יום שישי אחד באביב 2013 – אריאל ישנה אצלי בלילה בפעם הראשונה.
לכל אחד יש את הרגעים המשמעותיים בחייו. לראשון לא יכולתי להתכונן, לשני התכוננתי תשעה חודשים, ולשלישי – נדמה לי שכל החיים. או לפחות כמה שבועות.
הנחתי את היסודות לאורך זמן. טפטפתי. פה ושם זרקתי לה שתישן איתי בלילה "פעם אחרת" - שזה שם קוד שלנו למתישהו בעתיד לא מוגדר, לא מחייב ולא מאיים. היא הסכימה, בטח, אבא, לגמרי, אבל "פעם אחרת".
כל החיים שלה איתי נעשו בהדרגתיות, מפאת גילה הפצפון. בהתחלה ביקורים קצרים, אחר כך ארוכים יותר, ואז הכל מוסדר. והנה הלך והתקרב לו יום שישי אחד באביב 2013, בו הייתה אמורה להעביר את הלילה אצלי בפעם הראשונה.
הג'ירפה חזרה עם עלה זית בפה
כל השבוע העליתי את הנושא, וקשה לומר שהייתה מרוצה. אלא אם הייתה צינית כשאמרה "לא לישון אבא, לישון אמא". ניסיתי לשכנע אותה שיהיה לנו כיף, אבל לא בטוח שהצלחתי. מדי פעם, בין אם ברחוב או בבית או בכל מקום אחר, הייתה שוב אומרת, לא כתשובה לשאלה ובלי שום קשר או הקשר – "לא לישון אבא, לישון אמא". הבנתי שהיא מוטרדת מזה. מצד שני, היא ילדה קצת מוטרדת, ובתקופות מסוימות נהגה לציין בלי שום קשר או הקשר שהיא לא רוצה שייכנסו לה מים לעיניים כשתחפוף את הראש.
בקיצור, יכולתי להיות רגוע – היא מתייחסת לשינה אצלי בלילה כמו לסבון בעיניים. מה כבר יכול להשתבש? מקסימום תתעורר באמצע הלילה בבעתה ותצרח לאמא ואי אפשר יהיה להרגיע אותה לא משנה מה, ואאלץ לקחת אותה לסלון ולראות איתה סרטונים בזמן שהיא מקללת את היום שנולדה. זה לפחות התסריט הגרוע ביותר, יש עוד כמה אפשרויות נוראיות קצת פחות.
אז כדי לא לצלק אותה לכל החיים, החלטתי להתייעץ לקראת אותו יום שישי אחד באביב 2013 עם מיה, אשתו של אסף רותם, שותפי לבלוג, שהיא פסיכולוגית ילדים, ובלי קשר גם אינטליגנטית.
מילאתי את הוראותיה וכשאריאל הייתה אצלי, יומיים לפני השינה הראשונה, היא הביאה עמה את הבובה האהובה עליה, ג'ירפ'לה. אחרי המקלחת ולפני שיצאנו בדרך לאמא, השכבנו את הבובה הקטנה לישון, כיסינו אותה, שרנו לה שירי ערש, אמרנו לה לילה טוב וסגרנו את דלת חדר השינה מאחורינו.
בבוקר למחרת שלחתי לה תמונות של הג'ירפה מתעוררת וסיפרתי לה בטלפון כמה שהיה לג'ירפ'לה כיף לישון איתי בחדר. אריאל הייתה מבסוטה – הג'ירפה נשלחה לבדוק את גובה המים וחזרה עם עלה זית בפיה.
ואז הגיע יום שישי. הילדה הייתה מאוד אמוציונלית במשך כל היום, בכתה הרבה, התרגשה וחששה. בכתה כשדיברה עם אמא בצהריים, ואז שוב אחר הצהריים, וגם לפני השינה. ואז רגע לפני שהגיע כיבוי האורות, פתאום, לא ברור מה מי מו, הסכימה בשמחה ללכת לישון. קראנו קצת "המפוזר מכפר אז"ר" על המיטה, פעם, פעמיים, והנה היא לא מתווכחת בכלל. חיבוק, נומי נומי, יבבה קטנה, והופ – שינה מתוקה.
חזרתי לסלון והתיישבתי על הספה. לא ראיתי סרט, לא קראתי ספר. סתם ישבתי. הילדה ישנה בחדר, אבל כל חלקיק וחלקיק של האוויר היה ספוג בדי.אן.איי שלה. חיכיתי לסרט הטורקי הבלתי נמנע, לבכי קורע לב, למשהו. אבל כלום. אחרי שעתיים הלכתי בעצמי לישון, ובבוקר היא העירה אותי בשמחה גדולה.
זה היה בסך הכל עוד יום שישי אחד באביב 2013.
>> הפוסט המקורי עלה בבלוג "תשאלי את אבא"
לעמוד הפייסבוק של הבלוג