חודש קודם לכן הגעתי למסקנה שהגיע הזמן שאהפוך את הדירה שלי לבית, גם לי אבל בעיקר לבת שלי, שגילתה כלפיי סבלנות וחמלה על המקום חסר האופי בו התגוררתי כבר שנה וחצי. היא נהנתה פה, היו לנו אינספור רגעים מהממים, אבל הגיע הזמן להכות שורשים.
אז הזמנתי מעצבת פנים, את ידידתי איריס דישון, צבעתי חצי מקירות הבית, קניתי ספה מפנקת ושולחן סלון, שדרגתי קצת את המטבח, והפכתי כוך ששימש כמחסן מדכא לפינה של אריאל. קנינו ביחד צבעים וצבענו ביחד מדף וצבענו ביחד את הקירות של הפינה שלה והדבקנו עליהם ביחד מדבקות. היא התרגשה מזה כל כך, למשך עשר דקות, ואז עברה לעשות משהו אחר. אבל מה שלי היה חשוב זה רק שתרגיש שהיא חלק מהשינוי הזה, מהבית הזה, שתהיה שותפה אמיתית. מתוקה כזו.
והיא הגיבה בהתאם. סיפרה לגננות שאנחנו צובעים ביחד ושיש לה שני מדפים אדומים ושיש לה תמונה גדולה בפינה שלה ושאיריס מגיעה להדביק איתנו את המדבקות. והנה הגיע רגע בו הסתכלתי עליה מבשלת פלסטלינה/מרק שעועית עם הכלים הוורודים הקטנטנים שלה ומפזמת כמה כיף לה. לא יכולתי להוריד מהמחזה הזה את העיניים. אבל לא רציתי שתראה אותי ושתהפוך מודעת לעצמה ואז הרגע ייעלם. אז בעיניים מצועפות חזרתי לשטוף כלים. אפשרתי לפזמון ה"איזה כיף לי" להפוך לפסקול שמלווה אותי. נזכרתי בשיחה הראשונה שלנו, כשהייתה בת חצי שנה והחלפתי לה חיתול. היא הסתכלה לי עמוק בעיניים, אמרתי לה "הההה", והיא השיבה לי ב"הההה" משלה, עניתי בעוד "הההה", והיא חזרה אחריי, וכך המשכנו למשך דקה בערך. כמעט בכיתי. ובים חווינו אינספור שעות של אקסטזה, ובשבתות בבוקר ועוד ועוד. אבל הרגע הזה, הרגע הזה עכשיו, הוא הרבה יותר מרגש. הוא מושלם. הילדה מאושרת בבית שלנו, היא מרגישה שיש פה מקום בשבילה, מקום שמותאם בשבילה, שטוב בו. או, אם לצטט אותה, מקום שכיף בו.
שטפתי כלים ורעדתי מהתרגשות.
אבל למה לא?
איזה רגע מושלם. בעצם, כמעט מושלם. רציתי עוד, עוד קצת. הרגע הזה יכול להיות טוב אפילו יותר, ידעתי את זה. אפשר לזקק אותו, להשביח אותו. להכתיר אותו לרגע הכי מרגש שהיה לי עם הילדה אי פעם. להפוך אותו לתכשיט שאענוד כל חיי ואף אקח איתי לקבר. איזו ילדה מרגשת, כיף להיות אבא שלך.
"מתוקה שלי", פניתי אליה.
"כן?".
שאפתי אוויר והכרחתי את עצמי לכבוש את ההתרגשות ואת הציפייה, כדי שאוכל להוציא ממנה תגובה אמיתית ולא להסגיר את המערבולת שגעשה לי בבטן. התיישבתי מולה.
"מתוקה שלי, את שרה כמה כיף לך פה בפינה?". עוד קצת, אני צריך רק עוד קצת, ואני שם, לא רק נוגע באושר, אלא צולל אליו עמוק עמוק ונותן לו לסחוף אותי. תענוג.
התלתלים שלה רעדו כשהנידה לשלילה.
"מה זאת אומרת לא?", שאלתי.
"לא, אני שרה יובל המבולבל", הסתובבה. "איזה כיף לי עם המטאטא, איזה כיף לי עם המטאטא".
גיל קדרון הוא מחבר הספר "זרע הפורענות". הפוסט המקורי עלה בבלוג של גיל, "תשאלי את אבא"