אבל ללא ספק האיום הגדול ביותר על הילדה שלי לא מגיע מבחוץ. אני הוא הסכנה. אני זה שדופק בדלת. הבנתי את הנקודה הזו כשנסענו באופניים בשדרות רוטשילד. לפנינו נסע בזיגזגים מוגזמים נער עם מוזיקה רועשת מנגנת באוזניות. ביקשתי ממנו כמה פעמים להיזהר, או לכל הפחות לבחור צד ולהתמיד בו, אבל הוא לא שמע והמשיך בשלו, אז ניצלתי רגע בו הוא אשכרה נסע ישר, האצתי וכשהייתי לצדו נגעתי לו בכתף והסברתי לו בתנועות ידיים חדות ומילים כועסות שהוא צריך להיזהר גאד דאמיט ולהפסיק לנסוע כמו דביל. העיניים שלו נפערו בתדהמה ובחוסר ביטחון ואני הייתי מרוצה.
ואז הגיעה השאלה המסוכנת כל כך: "אבא, מה אמרת לו?".
מי, אני? מה, שמעת את זה? אה, זה מעניין אותך? אה, רגע, תראי פה ציפור! איזו יפה הציפור! נכון? אוקיי, תני לי קצת לדווש ולהרוויח זמן עד העצירה הבאה. גמגום גמגום, תראי, תקשיבי, תשמעי. אה, יש לי הסבר מספק: "ביקשתי ממנו שייסע בזהירות, כי הוא נסע בצורה מסוכנת".
"למה?".
"אה, כדי שלא ייפול ויקבל מכה וגם כדי שאנחנו לא נקבל מכה".
"אבל אבא, למה נתת לו מכה בכתף?".
אלוהים אדירים. מה, את השטאזי?! את עוקבת אחרי כל דבר שאני עושה? תני לבנאדם קצת לנשום ולהתעצבן על אנשים ברחוב בלי לצלוב אותו בחקירה נגדית.
"לא, מתוקה, לא נתתי לו מכה בכתף. הוא היה עם אוזניות אז הוא לא שמע אותי, אז נגעתי בו כדי שישים לב".
לא עברה דקה והערתי, בנחמדות דווקא, להולכי רגל שעל מסלול האופניים ברוטשילד שהם צריכים לעבור למסלול השני.
"אבא, מה אמרת להם?".
אוי, אלוהים, ככה ייראו החיים שלי מעכשיו?! אה, יש לי רעיון. "אמרתי להם 'אתם יכולים בבקשה לעבור למסלול השני כדי שלא תקבלו מכה?' וכשהם עברו אמרתי להם תודה. כי זה מסלול אופניים וזה מסלול למי שהולכים ברגל".
דיוושתי, מבסוט מעצמי, לבית קפה הקסבה בפלורנטין, שם נתקלנו בהומלסית-נרקומנית סימה. שוחחנו קצת ואז נתתי לה כמה שקלים.
"אבא, מה נתת לה?".
"נתתי לה כסף".
"למה נתת לה כסף?".
"כי היא לא מרגישה טוב ואין לה בית אז רציתי לעזור לה".
"אבא?".
"מה?".
"כשאני אהיה גדולה-גדולה גם אני אעזור למי שלא מרגיש טוב ואין לו בית".
וואלה, זה דווקא לא כזה גרוע הקטע הזה.
גיל קדרון הוא מחבר הספר "זרע הפורענות". הפוסט המקורי עלה בבלוג של גיל, "תשאלי את אבא"