ציר הזמן התבקע מתישהו בתהליך השחור משחור הזה, ועברתי משהו שדומה לחוויה של פיטר פארקר שנעקץ על ידי עכביש רדיואקטיבי שהפך אותו לספיידרמן. זוהי האמת: בזכות הטקס ההוא זכיתי בכוחות מיוחדים שמגנים עליי ומצילים אותי מפני סכנה.
לא, אני לא מטפס על קירות. זה משהו שעושים כשנשואים (סטגדיש!). לא, אני לא עף באוויר ולא שום דבר. אבל אני כן רואה לעתיד.
לא סתם לכל עתיד או לעתיד כללי או לעתיד שיכול להועיל למין האנושי ככלל, אלא רק לעתיד שיכול להגן עליי. זה עובד כך: ברגע שאני פוגש אישה, מיד אני רואה איך מערכת היחסים הפוטנציאלית בינינו תתפורר לחתיכות ותשאיר את שנינו שבורים, מצולקים, מדממים וחסרי חשק לחיות.
כל אישה ותסריט הבלהות שלה. אחת אומרת לי שלום, וכבר ברור לי שהיא תתלונן שלא ניקיתי אחריי במטבח. אחרת לוגמת את הקפה, ואני טס קדימה לתקופה בה היא רוצה להגר ואני להישאר. שלישית מחייכת, ואני רואה איך תשעמם אותי, או אני אותה, או שאקח אותה כמובנת מאליה ואגרום לה להרגיש דחויה. העולם מלא בכל כך הרבה אפשרויות חרבון יחסים!
היא לא תבין
את הכל אני רואה בבהירות מבהילה, כשם שעכשיו אני רואה את מסמך הוורד עליו אני כותב את המילים האלה, וכשם שאני רואה זוגות מאושרים סביבי שלא מודעים שהם חיים על זמן שאול ושהרוצח השקט כבר מקנן בתוך הקשר שלהם. לא רק שאני יודע שזה הולך לקרות, זה קל – אני יודע בדיוק איך זה יקרה.
בכל פעם שאני צולל לעתיד הזה אני מתחיל להזיע, לחוש טינה ועוינות כלפי אותה אישה שמולי, שלמרות שהיא נראית עכשיו חמודה לאללה ונעימה כזו, היא בעצם חסרת סבלנות ועם פיוז קצר, או תכ'לס לא מפרגנת ולא מכילה. את חושבת שזה שאת מחייכת מוחק הכל, מותק? אני רוצה להגיד לך כבר עכשיו שאיך שתתייחסי אליי בעתיד ממש לא מקובל עליי.
אני לא אומר כלום כי היא לא תבין. אם היו לה הכוחות המיוחדים האלה הייתי יודע, כי היא הייתה קמה והולכת ולא מדברת עכשיו על מה שנעשה בפגישה הבאה שלנו. בשביל מה זה טוב, תגידי לי?
אז היא מדברת ומדברת, ואני בינתיים יודע שיש לי עכשיו הזדמנות אחת ויחידה להשפיע על העתיד, לשנות אותו. הזדמנות אחת ויחידה למנוע אסון.
אז אני עושה את הדבר היחידי שהוא הגיוני ומתבקש: לא מתקשר אליה יותר ומודה לאל הטוב על הכוחות המיוחדים החדשים שיש לי שמגנים עליי ומצילים אותי מסכנה.
>> בטור הקודם: צאו לי מהגירושים
>> הפוסט המקורי עלה בבלוג "תשאלי את אבא"
לעמוד הפייסבוק של הבלוג