נשוי: "אז מה, אחי, החיים שלך טובים".
גרוש: "אני לא מתלונן".
נשוי: "די נו, יש לך ילדה מהממת, אתה חופשי ומאושר".
גרוש: "כן אה. מי היה מאמין. אתה יודע שאני אפילו עושה מדיטציה בבקרים? כשאני בלי הילדה".
"פשש. עזוב אותי עכשיו ממדיטציה – אתה בטח מזיין מלא, אה? אה? נו, זרוק איזו עצם לחטיאר כמוני".
"אנחנו באותו גיל".
"מה יש לי כבר בחיים אני? פרטים ועכשיו! אתה חוגג, נכון? אני רואה את זה בחיוך שלך".
"לא יודע אם חוגג זו המילה. בטח שכחת, אבל בלי בת זוג הסקס הרבה פעמים לא משהו. מביך כזה. ולא נשארים ביחד מספיק זמן בשביל שזה ישתפר באמת. עוברים הלאה".
"אוי, הזכרת לי עכשיו. נכון! באמת חרא זיונים".
"כשמכירים זה הכי טוב".
"לגמרי, מבין אותך. עם הילה הסקס רק הלך והשתפר. ממש השתפר. נהיה פצצה, אחי, פצצה".
"כן, היה לי אותו דבר עם שירן. אני מתגעגע לזה".
"מצד שני, מאז שנעם נולד אין כלום".
"כן אה, היה לי אותו דבר עם שירן. אני ממש לא מתגעגע לזה. בשבוע שעבר הייתה לי מישהי".
וואלה? ממזר קטן!".
"הכל חדש, טרי, מפתיע, מסקרן".
"וואו".
"אבל תכ'לס היה חרא".
"כן?"
"אתה בעניין שלה?"
"לא".
"וחוץ ממנה, היית עם מישהי שהיית בעניין שלה?"
"לא".
"אה. באסה. לפחות לך יש שקט. הילה משגעת אותי, בנאדם. משגעת".
"כן?"
"לפעמים אני רוצה להרוג אותה עם סיר שעועית מרוב שהיא מעצבנת".
"חחח. אני מרחם עליך".
"מתי הפעם האחרונה שיצאתי ככה לשתות? אתה יודע שבבית אני נכנס לשירותים עם הטלפון אפילו כשאני לא צריך לשירותים? זה פשוט החדר היחידי בו יש לי קצת שקט, דממה. אני יושב על מכסה האסלה וגולש. זה כמו מדיטציה בשבילי".
"וואו. נשמע שאתם בדרך להתגרש".
"מה פתאום. אני אוהב את הילה".
"באמת? ממש כאילו?".
"היא יכולה להיות נוראית, אבל היא גם עשר. טוב, לא עשר – תשע. בעצם, שמונה. אולי שבע וחצי? לא יודע, אבל אני שונא להיות בודד, אז זה טוב לי".
"כן, אני מרגיש בודד. מה יש לי חוץ מהילדה? בבקרים לבד הבית שקט מת. בגלל זה אני עושה מדיטציה בבוקר, כי השקט הזה עושה לי חשק למות. גם ככה אני סתם בוהה בקיר, אז למה לא כבר לעצום עיניים ולנשום, אתה מבין אותי? לפחות אני יכול לספר על זה משהו אחר כך ולא רק להירקב מבפנים".
"אז מה אתה כן עושה חוץ מלבהות בקיר?".
"מה אני עושה? אני אוכל ארוחת בוקר דלוחה על הספה ורואה איזה פרק של סדרה סוג ז', ואז אוכל ארוחת צהריים דלוחה על הספה ורואה איזה פרק של סדרה סוג ז', ואז אני מגוון עם ארוחת ערב דלוחה על הספה ואיזה פרק של סדרה סוג ז'. פשוט את כל הסדרות הטובות אני גומר אותן בשנייה מרוב שאין לי מה לעשות. את בית הקלפים ראיתי בסוף שבוע אחד. 13 פרקים!".
"ראינו את בית הקלפים ביחד. הילה מתה על סדרות. היה תענוג".
"אז אני יושב מול המחשב – כי אפילו מסך נורמלי אין לי – ומשתף את עצמי בתובנות ומנחש את מה שיקרה הלאה. אני אלוף בזה, אבל עכשיו זה כמו לקלוע סל מחצי מגרש כשאף אחד לא ראה. זה כאילו לא קרה. מה, אחר כך תספר 'היי, קלעתי היום סל מחצי מגרש'. וואו, איזה יופי, זה כל כך מעניין, בבקשה תספר עוד, בבקשה, אולי על זה ששמעת פעם בדיחה שאתה לא זוכר אבל היא הייתה מצחיקה לאללה".
"וואו".
"אתם בטח גם יושבים חבוקים עם הפופקורן".
"רק ב'האוס'. נראה לי שהיא פשוט מפנטזת שאני הוא".
"אפשר להבין אותה".
"תכלס. גם לי יש סטוק שלם של נשים שאני מדמיין שהיא הן".
"אוי, זה נוראי. שגרה זה נוראי לסקס, אצלי כל פעם יש גיוון".
"עזוב נו, חצי מהימים אני סופר את השעות עד שאלך לישון. ובחצי השני של הימים אני שוקל להתאבד. הילה רק תרוויח מזה, אני אומר לך. לפחות תהיה עשירה מהביטוח חיים".
"וואלה, מבאס".
"כן".
"אבל איך חוץ מזה?".
"האמת שאין על מה להתלונן. ואצלך?".
"לגמרי, לגמרי. אין על מה להתלונן".
גיל קדרון הוא מחבר הספר "זרע הפורענות". הפוסט המקורי עלה בבלוג של גיל, "תשאלי את אבא"