אני חייב להגיד שלא כך דמיינתי את ההורות שלי. כשהייתי ילד וראיתי חיילים מסתובבים ברחוב, ראיתי אנשים חזקים שמגנים על המדינה. ואז התגייסתי וסתם הרגשתי אותו טמבל, הפעם בבגדים ירוקים. כטמבל בבגדים ירוקים ראיתי סטודנטים שחיים את החיים ומגלים בזמן ארוחת הבוקר חוסר עקביות בכתבי קאנט, אבל כשהתחלתי בעצמי ללמוד הייתי סתם אותו טמבל שלא מבין את קאנט, הפעם עם לפטופ בקמפוס.
אבא, שכחת לצחצח לי שיניים
אבל אבא זה משהו אחר, זה ג'וב עם אחריות. לא היה לי ספק שאדע מה צריך לעשות ומתי, או לכל הפחות שאדע איזו נעל מתאימה לאיזו רגל. אבל מסתבר שאני טמבל שהמשימה הכי חשובה שאי פעם הוטלה עליו גדולה עליו בכמה מידות. זה, לפחות, מה שהילדה מנסה לרמוז לי.
עד לאחרונה המילה שלי הייתה מילה: אם הייתי אומר שמשהו מסוכן, דום שתיקה וציות מיידי היו התגובות להן זכיתי. כשהייתה שואלת אותי "למה?", על כל הסבר הייתי מקבל "אה" של פליאה, כשהיא מהופנטת מהגאונות המתפרצת שלי - למשל, על שאני מיידע אותה שהנדנדה איננה רכוש פרטי שלה. שבירת הדמות האבהית והתובנה שאבא הוא סתם אדם שחי מספיק שנים עד שבסופו של דבר יש לו ילדה, אמורה הייתה להגיע רק כשתהיה טינייג'רית; אבל בזמן האחרון אני מתחיל לראות סדקים במבט שלה.
זה התחיל כשביקשה לדעת אם היא נועלת את הנעליים שלה נכון. אמרתי לה שזה הפוך, ואז כשיצאנו מהבית היא התלוננה שכואב לה ושמתי לב שהטעיתי אותה ושאני סתם טמבל. היא הסתכלה עלי כלא מאמינה.
בסוף השבוע האחרון, במהלך שיר ערש מספר חמש, היא לפתע התיישבה והסבה את תשומת ליבי ששכחתי לצחצח לה שיניים. וואלה, לא נעים. הייתי יכול לשנות את הנושא או לגרום לה איכשהו להרגיש שהיא בעצם אשמה או שהכל חלק מתוכנית אלוהית שחוכמתה נשגבת ממנה ושאל-לה בכלל להתיימר להבין למה זה הכי הגיוני שהפעם, רק הפעם (טוב נו, בטח עוד כמה פעמים), נקום לצחצח שיניים רבע שעה אחרי שכבר הלכנו לישון. אבל אני לא מספיק מתוחכם. אז אמרתי לה, "אוי, אבא עושה שטויות". וזה עבד. היא הייתה מבסוטה לאללה. הבעיה היא שמתישהו זה התחיל לעבוד יותר מדי טוב.
הטמבל הזה הוא אבא שלך, גברת צעירה
בשבת בבוקר היא אמרה לי את זה שוב כשהלכנו לים. מסיבה לא ידועה – אבל בטח שזה לא היה באשמתי! – כל קרם ההגנה נשפך בתוך השקית של צעצועי הים. וזה ספריי, כן? אז זה לא אמור לקרות ככה מעצמו. וזו לא אשמתי! אבל החוצפנית הקטנה והביקורתית הזו מסתכלת עליי ותופסת את הראש ואומרת לי "אוי, אבא עושה שטויות".
אז קודם כל גברתי הצעירה, החלטתי שמעכשיו את קונה בעצמך קרם הגנה ומביאה אותו לבד לים. שנית, את מחזיקה מעצמך גאונה גדולה? פחחח! אז נכון שאני לא מציאה, אבל עדיף להיות טמבל מאשר זו שסומכת על הטמבל שיגיד לה איזו נעל מתאימה לאיזו רגל. אז הכל חוזר אליך וקקה בידייך.
גיל קדרון הוא מחבר הספר "זרע הפורענות". הפוסט המקורי עלה בבלוג של גיל, "תשאלי את אבא"